משרד המשפטים פרסם הבוקר (רביעי) את שמותיהם של 300 אסירים פלסטינים בכלא הישראלי שצפויים להשתחרר כחלק מעסקת החטופים, כ-150 מתוכם ישוחררו בפעימה הראשונה. הרשימה מורכבת ברובה מאסירים מתחת לגיל 18 ונשים.

שאלה גדולה אחת מרחפת מעל כל פרק חדש של "ארץ נהדרת", כלומר, "ארץ נלחמת" - מה התפקיד של תוכנית הסאטירה הלאומית בעת מלחמה? לא סתם שאלה אלא מבוך שלם של אפשרויות והסתבכויות. מה נחוץ לצופים יותר, בידור קליל או פרשנות נוקבת ונשכנית על המצב? אמירה נוקבת שתהפוך את הבטן או בדיחה שתשכיח את הצרות? והאם אלה בכלל שתי קצוות מנוגדים, או שיש דרך לקלוע בדיוק בנקודת המפגש? לכאורה אין בחירה קלה יותר - הומור מנחם וקל לעיכול, שמכוון למכנה המשותף הרחב ביותר, הוא הבחירה המתבקשת לתקופה קשה, אבל יש גם עוד שיקולים. נניח, הרצון להציג לעולם אמירה מטלטלת ומשמעותית מהסוג שיהפוך לכלי הסברתי ולהיט ויראלי ברשת, או הצורך והציפייה של הישראלים ב"מערכון מטריד". נו, המערכון הזה שעושה רע על הלב, אבל בקטע טוב. זה שלא יוביל צחוקים רמים, אבל יתפוס רגע בזמן, תחושה קולקטיבית. כמה מהמערכונים הגדולים ביותר של "ארץ נהדרת" הם כאלה בדיוק, מ"רפסודיה בוהמית" על פרשת אלאור עזריה דרך הפרקים הנוקבים של מבצע עופרת יצוקה ועד נאום מלחמת האזרחים של שאולי, שזכה עם השנים למעמד קאלט של ממש.

טרם נולד הפוליטיקאי שמוכן לקום ולהכריז כי הוא מפקיר את הילדים והאמהות לטובת הניצחון הצבאי, אפילו התנגדותם של סמוטריץ' ובן גביר לא לוותה בהתפטרות מהממשלה ומהקואליציה

ארצות הברית נוקטת אמצעים מגוונים כדי להקל על איראן להשמיד את ישראל. זו תוצאה ראשונית וסופית של מעשיה. כל הסכם עם איראן שדוחה את הקץ במספר שנים הוא הונאה עצמית, אך לא הונאה של אזרחי ישראל