לדבר במושגים מופשטים, להראות תמונות קשות, להזכיר את השואה רק ביום הזיכרון: מה לא כדאי לעשות כשמדברים עם הילדים על מלחמת העולם השנייה, ואיך בכל זאת לעשות את זה נכון

כשיואב קופצ'ק היה צעיר, סבו לא היה מוכן לדבר איתו על מה שחווה בתקופת השואה. רק אחרי שנפטר, ואחרי שפעם אחת התבטל המסע לפולין בעקבות הקורונה - נקרה בפניו של יואב הזדמנות ללכת שוב בדרך של סבו, שם מצא את עצמו מדבר ומתחבר אליו וגם מבין למה הוא לא היה מוכן לספר

עוד מעט תלמידי שכבות י"א ו-י"ב יחלו לגשת לבחינות הבגרות, אלא שכבר כמה שבועות שהם נבחנים ולא מקבלים ציונים ומשוב. "אנחנו ניגשים לבגרויות בלי ציוני הגשה. אנחנו ניגשים למועדי ב' בלי לדעת אם נכשלנו או לא, אם אנחנו צריכים או לא. כל מערך ההיבחנות שלנו לא שווה כלום". כעת הם החליטו למחות

נדמה לכם, לעיתים, שכהורים לילדים אין לכם את הזכות לחוות רגשות לא נעימים או להתלונן? מרגישים שמצפים מכם להיות מרוצים ואופטימיים כל הזמן? אתם ממש לא לבד. בחברה המודרנית, שמאדירה את הצורך "להיות שמח" ו"לראות את הטוב" בכל דבר קיימת נטייה רווחת ליפול למלכודת "החיוביות הרעילה". מה זה בדיוק? איך זה משפיע עלינו כהורים? ומה אפשר לעשות כדי להתמודד עם זה טוב יותר?