הבוקר הביאה לעולם קורין גדעון את בתה הבכורה, ושעות ספורות לאחר מכן פרסמה פוסט לא פשוט על חווית הלידה בבית החולים "איכילוב" שבתל אביב: "המחלקות מזעזעות, הובטח לי לעבור חדר ועוד אני 'קורין גדעון'". ביה"ח פרסם בתגובה את החדר המפואר בו היא שוהה וכתב: "קורין, פוסט איום. אושפזת 'רק' בחדר פרטי במחלקת יולדות חדשה ומפוארת"

חבורת "זהו זה" מוציאה שיר מקורי שני בתוך חודש המוקדש לשיתוק עולם התרבות. גידי גוב לוואלה! תרבות: "אני רואה חדשות ואומר 'מה קורה פה?' זו לא שפה שאני מכיר אותה, זו לא צורת דיבור, זו לא צורת חיים. אנחנו אמנם בארץ של מלחמות, אבל היה פעם יושר". ריאיון ובכורה

פורמטים שפיתח התסריטאי מנחה עומדים במרכז שיתוף פעולה בינלאומי בין חברת טדי הפקות לחברת ההפקות של סמית' ואשתו, ג'אדה פינקט סמית'

קורין גדעון לא "עצובה", כפי שכתבה בסטורי התוכחה מאיכילוב, אלא כועסת. כועסת שכל ההתרגשות שמלווה אישה בהיריון - ועוד יותר כשאת "קורין גדעון", שגורמת לך להרגיש כה מיוחדת, קסומה ומקודשת, הסתיימה כמו שכל ההיריונות מסתיימים - בלידה. פשוט לידה. כמו אצל כולן

האם "ארץ נהדרת" גיבורים או גיבורים על חלשים? מה הקשר בין הזעם על השחקנית הישראלית שרוצה "לטרוף את החיים עם קממבר" וההצלחה המסחררת של "לופן" ו"10 אחוז" ומה הקטע שלנו עם לשלוח שירים גרועים לאירוויזיון? הפודקסט של וואלה תרבות

הארי ברנט, בנה של דוגמנית העל סטפני סימור ואחד הבחורים הלוהטים בסצנה הניו־יורקית בשנים האחרונות, דוגמן, כותב צעיר ומעצב קולקציות איפור, מת ממנת יתר של תרופות מרשם בשבוע שעבר

במשך שנה וחצי נעלמה "אופוריה" מחיינו. זוהי פגרה ארוכה עבור כל סדרה באשר היא, אך בעיקר עבור כזו שהתפוצצה על המסך במתקפת רגש אדירה, וסערה כל הדרך אל סיומה שובר הלב של העונה הראשונה. החיבוק הזה של הטוטאלי, המנצנץ, הסנטימנטלי, הסקנדל או פסטיבל, הפך אותה להצלחה שהיא (או במקרה של מקטרגיה, לסיבה שבגללה היא כה מתישה). בימים של חשבון נפש כלל עולמי, כזה שבלתי ניתן לחמוק ממנו בתוך מציאות סגורה ומדכאת, גם "אופוריה" נאלצה לשאול את עצמה שאלות קשות. בעיקר היוצר שלה, סם לוינסון. אחרי הכל, הנבלים הגדולים באמת של הסדרה הם לא נייט ג'ייקובס (ג'ייקוב אלורדי) או אביו, קאל (אריק דיין), אף שאין ספק שמדובר בסוציופתים מסוג נורא במיוחד. השד שמרחף מעל כל גיבורי הסדרה באשר הם, ובוודאי מעל שתי הגיבורות המרכזיות שלה - רו בנט (זנדאיה) וג'ולס ווהן (האנטר שייפר) - הוא ההתמכרות. כל אחד ואחת מהם מכורים בצורה כזו או אחרת להרגל שסוחף אותם אל האפלה, וככל שהם נלחמים בו יותר, כך נראה שגורלם נחרץ ליפול לציפורניו. לוינסון מכיר כמובן היטב את השד הזה, בעקבות התמודדות ארוכה ומפרכת עם התמכרות לסמים. מטבע הדברים, וכפי שבוחרים רובם המכריע של יוצרי טלוויזיה, הקורונה והעולם של "אופוריה" לא נפגשים. אלא שלוינסון מצא דרך חכמה ומסקרנת ללכוד את התחושות שהיא מייצרת, מבלי להציג מסכה אחת על המסך. הוא בחר בליל השנה החדשה, תקופה שנדונה באופן מסורתי לחיבוטי נפש, כדי לצלול עמוק אל התת-מודע של שתי הגיבורות הגדולות שלו. כל אחת מהן זכתה לספיישל משלה - רו תחת השם "צרות לא נמשכות לנצח", שעלה בדצמבר, וג'ולס ב"זין על כל מי שהוא לא מדוזה" (תרגום חופשי) שעלה השבוע. בתהליך הזה נוצרו צמד יצירות נפרדות לכאורה, אך עם נקודות השקה שקופצות לעין בצפייה רציפה, שמספרות על השתיים יותר ממה שהצלחנו לגלות במשך שמונה פרקים תמימים. מכאן ואילך ספוילרים לשני החלקים. מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר