דורית צמרת, מי שכתבה את המילים הכואבות של "החיטה צומחת שוב" הלכה לעולמה בגיל 80.

זוכרים את סערת סיר האורז שציפינו שתתפתח לטורנדו? אז לא. גם הסערה שניסו למכור לנו דעכה כמו זרזיף מבויש שהזכיר יותר מישהו מרייר מאשר אירוע שיש להתייחס אליו. סיר האורז שחווה נס חנוכה הפוך לא הבשיל לכדי עניין, ולא בגלל משהו, פשוט המתח המיני בין מאיה לטל הוא הדבר הכי חזק שקורה כרגע בעונה, והוא כל כך משמעותי שצריך להתייחס אליו כאל שורד נוסף. זה נגמר בהתנצלות של מאיה ופרצוף עצוב שלא רק גרם לטל לסלוח לה אלא גם מחק לו את הזיכרון שנה אחורה. הייתה גם לקיחת אחריות פטרונית של סהר היזם החברתי על האירוע. מה אתה לוקח אחריות, יא נודניק? מישהו פנה אליך? לא, אבל הוא היה חייב להתערב כדי להוכיח שהוא הכי מוסרי מכולם ומתנצל גם כשהוא לא מואשם. בלתי נסבל. אני ממש מחכה לראות (אחרי סרטון פרסומת של ניר רגב רוקד בחושניות עם בירה בבוטיק מקומי) את העקרונות של סהר מושלכים לים, ולראות מה יישאר שם אחרי משבר הזהות. לפעמים כל מה שאדם צריך כדי לעוף זה לפרוק מעצמו קצת משקל, ושמעתי שעקרונות אלטרואיסטיים זה אחד הכבדים. בייביאן, שעוברים תהליך התפכחות כואב במיוחד העונה, מגיעים למשימת החסינות עם אולקוס קולקטיבי. אחרי שהפסידו את הכרבוליות, את הפירות ואת התחתונים - הם מצטמצמים והולכים. הדבר היחיד שיש שם שפע ממנו הוא החבורות השחורות על הגוף של קייסי. הם מגיעים רעבים - ליטרלי - לניצחון ראשון. המשימה משעממת מכדי שאסביר אותה, אבל הרעיון מאחוריה פשוט. מי שיכול לסבול יותר זמן, מנצח. נכון שהייתם מצפים שניר רגב, האיש שמקפיד לקיים יחס הפוך בין הרעש שהוא עושה לבין התועלת שהוא מביא ייפול ראשון? אז לא. דווקא הדיפלומטית המחוננת, המנהיגה הבלתי מעורערת, האישה שעל שמה רשומים שלושה הפסדים רצופים ועדיין היא בטוחה שהיא עשויה מחומר מנהיגותי.

גידי גוב במופע אינטימי עם שלל שיריו, ירדנה ארזי משתפת פעולה עם התזמורת האנדלוסית אשדוד - ועוד כמה המלצות תרבותיות שאסור לפספס השבוע

הפזמונאית דורית צמרת, תושבת הקיבוץ בית השיטה, הלכה לעולמה בגיל 80. צמרת כתבה את המילים לכמה שירים שהולחנו. שירה המפורסם ביותר הוא "החיטה צומחת שוב" ללחן של חיים ברקני

עם אלבום חדש בדרך וגם תפקיד משחק ראשון בטלוויזיה, המוזיקאי מספר בריאיון לפודקאסט "ועדת תרבות" על הדרך שעבר, התגובות ברחוב, השיתוק בתקופת הקורונה, התסכול ממודל הזוגיות - ואיך זה שהוא עדיין מרגיש שהכל מסביב בינונימי. האזינו

אוליביה האסי ולאונרד ויטינג, כוכבי הסרט "רומיאו ויוליה" משנת 1968, טוענים בתביעה חדשה שהצטלמו בעירום לסרט כי הרגישו שלא הותירו להם ברירה אחרת - ושהצילומים השאירו בהם טראומה שליוותה אותם במשך עשרות שנים ופגעה להם בקריירה

אין פה צורך בעילת הסבירות וגם לא בחושים עיתונאיים מחודדים. מי שצפה אמש בנאום המהפכה - ספק ההפיכה - החוקתית של שר המשפטים יריב לוין, יכול היה בקלות להבין שמדובר ב"אירוע". נאום שכוון מראש לשעת צפיית השיא, ערב דיון דרמטי בבג"ץ על עתידו של חבר הממשלה אריה דרעי. סליחה על הקלישאה, אבל ככה נראית היסטוריה בהתהוות. עם זאת, עורכי המהדורות - וכנראה גם המנהלים האחראיים בערוצי האם (קשת ורשת) שלרוב דווקא יודעים להנחית אייטמים על עורכי החדשות - סברו שלא מדובר בנושא אקוטי במיוחד שדורש העמקה. מבחינתם אין צורך, חלילה, ב"אולפן פתוח" או דיון נוקב בהשתתפות מומחים שיכלול את הארכת המהדורה או דחיית האייטמים. הרי לא מדובר בנושא חשוב כמו דיון מיוחד בעקבות הפרויקט של חיים אתגר על "נוכל הטינדר" או על קורבנות "המתחזים". נזכיר, אלו אותם עורכים שבעבר היו פורצים פעם בשבוע למסיבות העיתונאים הקיקיוניות שנתניהו היה נוהג לערוך. למרבה התדהמה, רק בשעות המאוחרות ונטולות הרייטינג אפשר היה לשמוע לראשונה את כתבי החדשות מתייחסים לכך באריכות. למעשה, מי שצפה בשעת הפריים טיים בערוצי הטלוויזיה, יכול היה בקלות להמר שאולי מוצגת בחדשות עוד רפורמה משמימה בביטוחי הבריאות או הכרזה על עליית מחירי הדלק. המציאות עגומה הרבה יותר: מה שראוי היה למסי או אפילו למלכה אליזבת, לא נתפס כהולם את הנושא השולי הזה, נו, בליץ הבזק לשינוי פניה של ישראל.