גדי איזנקוט הוא סיוט של מראיינים. הוא היה כזה עוד הרבה לפני האסון הנורא שקרה לו ב-7 בדצמבר. יש מרואיינים שחיים בשביל המצלמה ורק מחכים לירות כותרת אחרי כותרת, מנגד ישנם מי שלא היו מסוגלים לייצר אחת גם אם רצו - כי הם פשוט לא אנשים מעניינים. איזנקוט שייך לסוג השלישי: מרואיינים עם מאגר כותרות עצום ששומרים עליו סגור. התשובות קצרות, מדודות ומחושבות, לעולם לא יותר מתשובה ישירה לשאלה - ולרוב גם פחות. הוא לא יחליק בלשונו או יתפתה לספר משהו שלא התכוון, גם אחרי השבר הגדול וגם לנוכח התסכול שהוא חווה כבר שבועות ארוכים כחבר קבינט. לפרקים, הזכיר הריאיון איתו ב"עובדה" (קשת 12) קבוצת כדורגל שמנסה לפרוץ בונקר של יריבה. אילנה דיין נעה ימינה ושמאלה, מנסה לייצר צירופי שאלות שאולי ייצרו הזדמנות, מגביהה תובנות מלמעלה בתקווה לעקוף את המגננות הגבוהות - אבל ההגנה לא נשברת. היא לא נשברת לקראת היום ה-30 למותו של גל איזנקוט ז"ל, כשזקן האבל עדיין מכסה את פניו של אביו, וגם לא מספר ימים אחר כך, כשדיין עומדת איתו על המצוק והם צופים יחד בגלים המתנפצים על החוף. אין ספק שאיזנקוט האב הבין את המטאפורה שהתחבאה בלוקיישן, אין ספק שגם חשב עליה, אבל השער נותר נעול. רק זמן קצר לפני הריאיון הזה, בפתיחת המהדורה של היום ה-104 למלחמה, סיפר דני קושמרו על ציון יום הולדתו העצוב של כפיר ביבס, וסיים בדרמטיות: "לא נשכח, לא נסלח. מי שעשה את זה ישלם". החיבור הזה בין איזנקוט לבין כל מה שמקיף אותו, הוא המפתח לשבור את הבונקר. רק מי שאיבד חברי ילדות וחברים לדרך, פקודים ואת בנו שלו, רק מי ששלח אנשים לקרב יודע שעם הבולשיט הזה אי אפשר להמשיך. הוא לא מוכן לדבר בפאתוס ולמכור לנו עוד תמונת ניצחון מדומיינת, פשוט מפני שאין אחת כזאת.

העונה ה-23 של "חוק וסדר" המיתולוגית נפתחה עם חקירת רצח, שברקע שלה השיח הרעיל באוניברסיטאות העילית האמריקניות סביב המלחמה של ישראל בחמאס. זו תגובה ראשונה של הטלוויזיה לטבח הנפשע