ריאיון שקיים חיים אתגר עם אריה אלפרון בסופה של כתבה בתוכנית "חשיפה" אמש מעוררת תגובות רבות ברשתות החברתיות. אתמול כזכור שודר בקשת 12 סרט בתוכנית "חשיפה" שמציג את סיפורה של נטלי שבת, אשר התאהבה בגיל 17 בבן משפחת הפשע. בתוכנית שודרה כתבה שגוללה את הסיפור שלה, מהרגע שבו התחתנה עם אריה אלפרון ועד הרגע שמצאה את עצמה עוזבת לצד השני של העולם במטרה להתחיל מחדש, כשהיא משאירה מאחור את אבי בתה. נטלי שיתפה בתוכנית על הקשיים והפחד שחוותה בחיי הנישואים לאלפרון ועל התגובה שלו לבקשה שלה לגירושים. בתוכנית גם שודרה הקלטה של השיחה שיזם אלפרון עם אביה של נטלי, שבה נשמע כשהוא מאיים על חייה ועל חיי בתה: "אעשה שואה. אני לוקח אותה עם הילדה ושם את שתיהן בתוך המנסרה. אתה תבכה דם. אני לא אוהב את הבת שלי, מצדי לשים לה בלטה על הראש. סלט ירקות קצוץ אני אעשה ממנה, אפזר אותה בכל הארץ".

מאז ה-7 באוקטובר פיתחתי תסמונת שמפריעה לי לצפייה - כנראה שהטראומה הקולקטיבית הפחיתה בהרבה את סף הטולרנטיות שלי לחרא של טלוויזיה, ואני מוצאת שכבר מאוד קשה לי לראות משהו רק בשביל להעביר את הזמן. אם לפני הייתי מסוגלת לראות סדרה כמו "מינקס", שהיא לא רעה אבל גם לא איכותית, וליהנות ממנה, עכשיו כבר לא. ואני בבעיה - מצד אחד אני לא רוצה לראות רק חדשות, ומצד שני כל השאר מרגיש לי גס רוח, מטופש וחסר טעם. ואז הגיע יום שישי האחרון, שבו קמתי בבוקר והיה לי ברור שזה יום שחור ללא תקנה. מכירים את הימים האלה, שאין להם הסבר ומוותרים עליהם מראש? אז כזה. אין טעם להיאבק בימים כאלה, כי הם חזקים ממני, השיטה שעובדת היא טוב היא להיכנע מיד, לשחרר - לא לעשות שום דבר כדי לצאת מזה, לא לנסות לשפר מצב רוח, לא לדבר עם אף אדם, לא לאכול בריא, לא להחליף מהפיג'מה ולא לצחצח שיניים. דפדפתי בייאוש בנטפליקס, ונתקלתי בה. איזה מפגש מבורך. מרגע שהתחלתי לצפות לא הפסקתי ליותר מעשר דקות לצורך חידוש אספקת הנשנושים, וכדי לא להיאלץ להיות עם המחשבות של עצמי פשוט ראיתי את כל 14 הפרקים של "יום אחד" ביום אחד, כשבע שעות של צפייה רצופה. למזלי היינו רק אני, שמיכה, פחמימה וחתולה שלא כמו בני אדם, ישר הבינה את המצב ואת האפשרויות שלה בתוכו - להצטרף לספה, או לגרגר ללמפה ולבקש עוד אוכל רטוב מהשכנים.

11 שנים לאחר מותו של המוזיקאי שמוליק קראוס ("אחרי 20 שנה", "סוס עץ", "אצלי הכל בסדר", "גלגל מסתובב לו") - יוצא שיר חדש שלו - שהוא שר ביחד עם רונה קינן שהוסיפה הקלטה של שירתה. במהלך השנה האחרונה מצאה משפחתו של קראוס הקלטה ישנה שלו ובה לחן חדש עם חלק ממילות "שיר סתיו" שכתב עמוס קינן. שלוש סקיצות היו בקלטת הביתית והיא נשלחה בהתרגשות לרונה קינן (בתו של עמוס קינן) ואל היוצר והמפיק המוזיקלי קותימאן. קותימאן שהתחבר לסקיצות והתרגש לקחת חלק בפרויקט עיבד את ההקלטה, הפיק אותה - ובשלב המתקדם הציע לרונה להקליט קולות לשירה של קראוס.

השחקנית ההוליוודית המצליחה פנלופה קרוז כתבה ל-6.8 מיליון עוקביה בעמוד האינסטגרם שלה: "הפסקת אש עכשיו, שחרור כל החטופים עכשיו". בנובמבר האחרון התייחסה פנלופה קרוז למלחמה כשכתבה בעמוד האינסטגרם שלה: "ילדים לא מתחילים קונפליקטים ואין להם שום יכולת לעצור אותם. כל הצדדים חייבים להפסיק את האלימות ולמנוע כל הפרה שמתבצעת נגד ילדים".

כוכבת "משולש פראי", דניס ריצ'רדס, חשפה שנאלצה להתווכח על כמה פטמות היא מוכנה לחשוף בסרט ומתפללת שילדיה לעולם לא יראו את הסרט - ומהי הסצינה שהייתה נועזת מדי אפילו עבור הסרט הזה ונגנזה?

אחרי שכבר התנצל על האירוע, תיאטרון הסוהו בלונדון מודיע כי הקומיקאי פול קארי לא יוכל עוד להופיע אצלו. ההודעה מגיעה אחרי שהנהלת המקום חקרה את ההאשמות על כך שבמהלך מופע סטנד-אפ, קארי גירש צופה ישראלי בשם ליאהב איתן מפני שסירב להריע לדגל פלסטין. לפי נוכחים שהיו במקום, קארי הציב את דגלי אוקראינה ופלסטין על הבמה וביקש מהקהל לעמוד לכבודם. כששאל צופה מדוע לא קם, והאם זה מפני שלא נהנה מהמופע, השיב איתן שהוא נהנה עד שדגל פלסטין הוצב על הבמה. בשלב זה קארי תקף אותו מילולית: "תסתלק מהמופע שלי. לך תזדיין ותסתלק מפה". הצופים הצטרפו לקריאות וצעקו לעבר הצעיר להסתלק ו"לשחרר את פלסטין", עד שהוא עזב את המקום.

כ-400 אמנים וכוכבים בינלאומיים, ביניהם זמרים, שחקנים ובכירים בתעשיית הבידור, חתמו על עצומה שבה הם יוצאים נגד הדרישה לפסול את השתתפות ישראל מתחרות האירוויזיון השנה. על אף ההבהרה החד משמעית של איגוד השידור האירופי (EBU) לפיה ישראל תשתתף באירוויזיון, ישנן עדיין מדינות אירופאיות רבות שקוראות להחרים את ישראל מהתחרות. בין החותמים על העצומה: הלן מירן, לייב שרייבר, חיים סבן, בוי ג'ורג', מים ביאליק, ג'וליאנה מרגוליס, שרון אוסבורן, דברה מסינג, סלמה בלייר, ג'ין סימונס, גיא נתיב, טום ארנולד ועוד ועוד. "ענישת ישראל תהיה ההפך מעשיית צדק", כתבו האמנים בעצומה. "ישראל נלחמת נגד ארגון טרור שהוגדר כך על ידי האיחוד האירופי והוא הפר ב-7 באוקטובר הפסקת אש ולאחר מכן המשיך לשחוט למעלה מ-1,200 בני אדם. המלחמה הנוכחית היא לא מלחמה שישראל בחרה בה או רצתה בה". "אירועים כמו תחרויות שירה הם אירועים מאחדים. הם חיוניים כדי לגשר על פערים תרבותיים ולאחד אנשים מרקעים שונים באמצעות אהבתם למוזיקה. כל מי שקורא להדיר את ישראל מהתחרות פוגע ברוח התחרות והופך אותה מחגיגה של אחדות לכלי פוליטי".

הכתבה בחדשות 12 על האמא המחרימה מרגישה על פניה כמו סיפור שמתאים יותר ל"הצינור". בכל זאת טוב שהכתבה הזאת הגיעה למהדורה המרכזית, כיוון שהיא ממחישה איך גם בתוך המלחמה הכי נוראית שידענו ב-50 השנים האחרונות, עדיין יש ריקבון שפושה בחברה הישראלית