טקסט הפתיחה של מצעד 2023 דיבר על מפנה בדברי ימי הטלוויזיה. השביתות הארוכות של איגודי השחקנים והכותבים, שנחתו על תעשיית הטלוויזיה אחרי שעמדה להיחלץ סוף סוף מקשיי הקורונה - הביאו לקבירתו הרשמית של עידן ה-Peak TV. כמות הסדרות שהזמינו האולפנים וגופי התוכן בארה"ב נחתכה ב-25% בשנה שעברה, וכשיגיעו הנתונים הרשמיים על 2024 בשבועות הראשונים של 2025, סביר שנגלה שהמגמה הזאת נמשכה. אלא שהצמצום בכמות התוכן היה רק החלק הראשון של המהפכה, ובדיעבד גם המרכיב הפחות מדכא שלה. מדהים להיזכר, אבל רק לפני חמש שנים עסקה התעשייה בעידן חדש, תור זהב טלוויזיוני שבו יש מקום לכולם ולכולן. תקציבי עתק נחתו מכל עבר וחיפשו כל פיסת תוכן שניתן להוסיף לספריות הנבנות, כדי להצדיק את דמי המנוי החודשיים של המנויים במלחמת הסטרימינג הגדולה. אלא שכפי שידענו כבר בזמן אמת, אין בן אנוש שמסוגל לצפות בכל כך הרבה תוכן, או חצי או רבע ממנו, בוודאי כשלא מעט ממנו נוצר רק כדי למלא מקום. גופים ששמו את אצירת התוכן במוקד העשייה (כמו אפל טי-וי פלוס) נדרסו על ידי הגישה שמשכפלת ומשלשת את כל מה שעבד פעם - עד שהפכה לבלתי כלכלית בעליל. התוצאה היא "תיקון" שלוקח את הטלוויזיה אל המקום הבעייתי שאליו נקלעה תעשיית הקולנוע בשנים האחרונות. המנהלים הבכירים באולפנים, מחוזקים בכספים וברצונות של בעלי המניות ו-וול סטריט, לוחצים להיצמד כמה שיותר לקניין רוחני קיים. יצירות מקור שזקוקות לאמון ולאומץ מאחוריהן כדי לייצר יש מאין, או יצירות נישה, שמראש פונות לקהלים ספציפיים, הן זן הולך ונעלם. מצגות המשקיעים נבנות כך שהשמות הגדולים יהיו כאלה שכבר עשו סיבוב מוצלח קודם בגרסה אחרת.