כוכב "החמישיה הקאמרית", שמת בגיל 61 אחרי מאבק בסרטן, גילם לאורך השנים כמה דמויות איקוניות. הנה כמה מהן

כשישראל מצורעת מתמיד, והופעות חו"ל ענקיות הן לא יותר מזיכרון מתוק ורחוק, מה נשאר חוץ מלהיזכר בזמרים שאהבו לבוא לפה שוב ושוב ושוב? הנה הרשימה האולטימטיבית - ואין סיכוי שתנחשו את המקום הראשון

בניגוד ל"אח הגדול", שנותן לדיירים המודחים משהו כמו שלושים שניות עם לירון וגיא, איזה "קהל, תרימו ל…!" ויאללה, לכו הביתה או לסבב ראיונות אצל גיא לרר, אנחנו נתחיל הפעם עם צמד המודחים בהדחה הכפולה שהתקיימה אמש. ארז מוגרבי וחן, השניים שהיו יותר צמודים לארז איסקוב מהכובע ההפוך שלו, הודחו מהבית בזה אחר זה. לא רק זה - הצופים העדיפו להשאיר בבית שלושה דיירים חדשים על פניהם ונפטרו ממוגרבי, מי שבתחילת העונה סומן כפיינליסט ברור ואולי אפילו כמנצח. אי אפשר היה לפספס את הפרצוף של איסקוב, שאפילו ניגב דמעה. ככה, בערב אחד בלבד, התפרקה חבורת הגברים השולטת והשתלטנית של הבית. ונשאלת השאלה: מה נותר מכוחו של איסקוב - אדם שכל הווייתו נובעת מהיכולת שלו להיות בעמדת הרוב? מעצם הפורמט, הדחות הן הקישור האמיתי היחיד של הדיירים בבית להלך הרוח של הצופים בחוץ. גם כשבני משפחה מבקרים בבית יותר מאשר שליחי וולט אצלי בדירה, המדד היחיד הן האצבעות. ואם עד כה היה ברור לחלוטין שאיסקוב וחבורתו רואים בעצמם את הפיינליסטים המובהקים של העונה - פתאום כל מגדל הקלפים הזה התמוטט. מה שמחזיר לוויכוח של איסקוב ושני מלפני מספר שבועות (או ימים, קשה לדעת) - האם אפשר להיות דומיננטי ולא הרוב? נדמה שהתשובה ניתנה אתמול על ידי הקהל בצורה נחרצת. אדם עניו יותר ופחות יהיר היה רואה את זה כבר בהדחה של שלקה, הדיירת שהייתה מוכנה ליפול על חרב בשבילו והודחה מהבית עוד לפני העשירייה. כשהיא חזרה לבית השבוע כחלק ממשימת הסבלט, ניכר שהכעס על כך שלא קיבלה את כפתור הסייב עדיין יושב עליה. איסקוב כמו איסקוב - רגיל לתת לה איזה "שלוק שלוק" ו"אחותי הקטנה" ולהניח שזה ממלא את חלקו בקשר. אם רק היה יודע שימצא את עצמו כל כך מהר בלי שחקני כנף, ייתכן שהיה דווקא מפרגן לה בסייב. לא כדי להציל אותה - אלא כדי להציל את עצמו.

השחקן רמי הויברגר, מהבולטים בשחקני ישראל בעשורים האחרונים, הלך לעולמו בגיל 61 לאחר מאבק בסרטן. באפריל 2025 חשף כי אובחן בסרקומה ועבר כימותרפיה. הויברגר מוכר לקהל הרחב בעיקר מתפקידיו ב"מבצע סבתא", "החמישייה הקאמרית", "בטיפול" ומעבודתו הענפה בתיאטרון

"נתפסו על חם" הוא הסרט הכי פחות מדכא וגם הכי פחות משמעותי של ארונופוסקי, אבל מעניין בגלל הייצוג של יהודים חרדים וההופעה של אוסטין באטלר. ביקורת סרט

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל יש יותר מאלוהים אחד. לא בקטע של כפירה, בקטע של לוגיסטיקה. יש אלוהים אחד שדואג שאני אקום כל בוקר, אלחש "מודה אני", אניח תפילין, ואצא לעבודה. ויש אלוהים אחר שדואג שמישהו אחר יקום כל בוקר, ישתה נס קפה, יפתח את הגמרא ויחכה שהמדינה תשלם לו על הטיסה לאומן. אני לא בטוח שהם מכירים אחד את השני. אני מאמין באלוהים שלי. אני מתפלל אליו. אני גם קצת מתווכח איתו לפעמים, אבל זה ריב קטן של שותפים לדירה, כזה שמסתיים באותה ספה, אותו מזגן. אלוהים שלי אוהב אותי, אבל בעיקר מצפה ממני לעבוד קשה. לקום בבוקר, לקחת אחריות, להשתתף. הם, החרדים, מאמינים באלוהים אחר לגמרי. אלוהים הרבה יותר רגוע. אלוהים שמוציא פטורים כמו בריסטות שמוציאים הפוך קטן. אלוהים שכותב להם פתקים עם "אל תדאגו, אני כבר מסדר הכול. לימודי ליבה? לא. מיסים? לא. גיוס לצה"ל? בשביל מה?". לפני כמה ימים ראיתי בערוץ 12 את עודד בן עמי מראיין מילואימניק. מולו ישב בחור חרדי צעיר, חולצה לבנה מבריקה, פאות מסודרות, מבט מתריס, ואמר לו בפרצוף: "אתם במילואים לא עושים כלום. באים בשביל הכסף". אני יושב מול הטלוויזיה, מחזיק את הראש, ומבין פתאום: אנחנו כבר לא באותו סיפור. אפילו לא באותו ספר. אני מכיר אנשים שעושים מילואים. כאלה שהיו מאות ימים במדים בשנתיים האחרונות. הם עזבו משפחות, ילדים, מקום עבודה, הפכו את החיים שלהם להפוגה בין גיחות לשדות הקרב. והם חוזרים חבולים, מותשים, מרוקנים ואז רואים בטלוויזיה ילד בן 19 עם כיפה אומר להם שהם עושים את זה בשביל התלוש.

ימים ספורים לפני שהלך לעולמו, נפגש השחקן רמי הויברגר בבית החולים עם שוקי בריף וחבריו. הנה תיעוד של רמי שר במלוא הגרון את "אדון עולם" כשהוא כחוש ועל כיסא גלגלים. בריף: "הוא ביקש שנשיר לו שירי אמונה"

השחקן מנשה נוי, חברו של רמי הויברגר שהלך היום לעולמו, ספד לו: "המשחק היה המפלט של רמי. היה לו הומור מושחז, ולכן היה אפשר לקבל את הקריזות שלו. לפני שבועיים פגשתי אותו וראיתי אדם מפויס". גיא נתיב: "תמיד תישאר בליבי כמנהיג כריזמטי, עם לב שבור ומלא נשמה"