נוכח המחאה וספיחיה נשמע יותר ויותר התבטאויות מפי אזרחים שלדעתם פקעה זכותה המוסרית של הממשלה לתבוע מהאזרחים להתייצב ביום פקודה תמונה: דובר צה״ל  בבשורה על פי התקשורת הישראלית מלחמה עלולה לפרוץ בקרוב. מתיחות בצפון, חיזבאללה ומנהיגיו מאיימים, ואצלנו חוזרים ומחזירים את לבנון לתקופת האבן. גוברת סכנת התלקחות ברצועת עזה, מדווחים לציבור. פיגועי טרור ביו"ש כמעט כל יום.  בני גנץ אמר השבוע ש"המצב הביטחוני הוא הכי חמור מאז מלחמת יום הכיפורים". שוב ושוב מזהירים מומחים, גנרלים בדימוס וכתבים יודעי דבר ומתודרכי הביטחון ש"מתשתיות לבנון לא יישאר מאומה", שלחיזבאללה יש 150 אלף קנים, ואם יפתחו באש יהיו נפגעים באוכלוסיה האזרחית בערי הצפון, המרכז והדרום. הפעם לא יהיה לוקסוס של לחימה מעבר לגבולות, אלא אזרחים ייפגעו, מזהירים.  מאידך מסבירים שעל פי כל הסימנים חמאס אינו רוצה במלחמה בעזה, וגם חיזבאללה אינו מעוניין כרגע במלחמה בלבנון. מה יהיה באמת, לעתיד פתרונים.  ברור שצריך להיות מוכנים תמיד. וכאן נעוץ הבדל בין אירועים דומים בעבר להיום. הציבור הישראלי וצה"ל וכל זרועות הביטחון התגייסו בעבר הרחוק והקרוב ללא רבב לכל מלחמות ישראל. החליטו על היציאה לקרב והובילו את המלחמות ממשלות שמאל וימין וממשלות אחדות. היו ויכוחים בעד ונגד, וגם הפגנות היו, אך בעיקר אחרי הלחימה, בשוך הקרבות. פיל גדול בחדר אנו היום מצויים במצב שונה. יש ממשלה בישראל שנבחרה כחוק והיא בעלת סמכויות מלאות לשלום ולמלחמה, ממשלה שרשאית להחליט לשלוח את צה"ל למלחמה. אבל נפל דבר בתחושות בדבר סמכות מוסרית של הממשלה לקבל החלטות גורליות ולגייס לשם כך את הציבור נוכח ה"רפורמה המשפטית" הדורסנית.   נניח שהממשלה תגיע למסקנה משיקולים צודקים שביום ראשון מסוים ייצא צה"ל למבצע גדול מעבר לגבול. במוצאי שבת שלפני כן נאספים מאות אלפי אנשי מחאה בצמתים, על הגשרים, ברחובות העירם ובקפלן. אזרח, שהוא לוחם במילואים, יסיים השתתפות בהפגנת מחאה, יקפל את הדגל, יסע לביתו ללבוש מדים, יטול את הציוד וייצא ליחידתו להילחם. סמיכות שני האירועים היא מורכבת וקשה, חסרת תקדים, אך מצב כזה עלול לקרות.  כי היום יש בציבור רחב סימני היסוס וספקות. היו מחאות נגד מחדלי מלחמת יום הכיפורים. עוד מעט 50 שנה לימים הנוראים ההם. אבל עכשיו מדובר במחאת המונים נגד כוונת ממשלה מכהנת לשנות את המשטר במדינה, להפוך על פיהם סדרי שלטון שפעלו בצורה סדורה במשך עשרות שנים.  השבוע התפרסם "מתווה" לחזרה לדיבורים לקראת הסכמות. מתווה מוטל בספק, ובאופוזיציה כבר הגיבו ופסקו ש"אין עם מי לדבר". על כל פנים, אפילו יתקבל המתווה ויהיו דחיות בחקיקות, הרי גם בעוד 18 חודש תישאר על מכונה אותה ממשלה עם אותם רעיונות עוועים. ועוד לא הזכרנו את חוק הגיוס המאיים בפתח, שכלל לא נזכר ב"מתווה" השבוע, אבל זה פיל גדול בחדר.   אלו בדיוק התנאים שבהם יימצאו אזרחים שיחשבו פעמיים ויטילו ספק אם לשתף פעולה עם הממשלה והשלטון, וישאלו את עצמם אם לממשלה הזאת יש סמכות מוסרית להחליט על יציאה למלחמה, לסכן את  לוחמיה ואת אזרחיה.   מי האויב? נניח שאלו מחשבות שליליות ולא צודקות, יש שיאמרו שסירוב כזה הוא על סף בגידה. אך עצם העלאת הספק וההיסוס בשיתוף פעולה של האזרח עם ממשלתו, היא חמורה ומסוכנת. כך נוצרת אווירה ציבורית עכורה, תוצאה של פלגנות ושסעים בעם, כיוון שכמחצית הציבור חושבים אחרת והבדלי הדעות הם עמוקים, נראים כבלתי ניתנים לאיחוי.  המחאה הציבורית ההמונית מתפתחת לכיוונים חדשים: עשרות תלמידים תומכי מחאה מפגינים בגימנסיה הרצליה. המחאה חדרה לרובד חדש של תלמידי תיכון שבכיתות י"א וי"ב הם כבר מלש"בים. מחר יתגייסו לצה"ל, לשרות סדיר. ובצבא עצמו: בשבועות הקרובים מתוכננים כמה תרגילים גדולים של צה"ל בכל הזרועות. חלק בשיתוף עם צבאות זרים. בחיל האוויר וביחידות נוספות עוסקים באיסוף מודיעין, אך לא על האויב אלא מי עלול לא להגיע לתרגיל, לא להתייצב למילואים. בעיקר מטרידה השאלה מה עושים באלו שיכריזו ביטול התנדבות. ומה יקרה אם יהיו אירועי סירוב כאלו בקרב אנשי קבע. והמדאיג ביותר היא האפשרות שסירובים והשתמטויות ופעולות מחאה במדים בשורות הצבא הסדיר.  מדובר בתרחישים אפשריים, וצה"ל חייב להתכונן. ואז, במקום, או בנוסף, להתכוננות למלחמה בכמה חזיתות, עוסקים בניחוש מי וכמה לא יתייצבו ביום פקודה, ומה ייעשה בהם.  מומחים מסבירים כי בחיל האוויר ניתן לבצע את הפעילות המבצעית אפילו אם מספר מסויים של טייסי מילואים לא "יתנדבו" בטייסות שלהם. המצב קריטי במפקדה ובמטה חיל האוויר, בבור, בתאי התקיפה ובבקרה, שם משרתים קציני מילואים עתירי ניסיון שנים רבות בתפקידי מפתח, מומחים בתחומים מאוד חיוניים, ולא לכולם יש מחליפים מיידיים. כך גם ביחידות אמ"ן ובזרוע הים. כאוס כללי גם מחוץ למסגרות המחאה והאיום על שרות המילואים בצה"ל יש תחושות של היעדר ביטחון אישי בציבור. הרציחות בציבור ערבי. אירועי פרוטשקן בדרום ובצפון. בשידורי טלוויזיה רדיו ובעיתונות מקדישים שעות שידור ועמודי עיתון במריבות בין שר המשפטים ליועצת המשפטית לממשלה, בשופטי בית המשפט העליון, בסעיפי חוק נבצרות והרכב הוועדה למינוי שופטים. עוסקים ביו"ר יד ושם, וראש הממשלה נאלץ כמעט כל יום לבטל דברי הבל וסרק שאמר שעתיים לפני כן אחד משריו. חגי תשרי קרבים ובאים, והמחירים מאמירים ויש חוסר בביצים והדבש יקר והחלב מגיע מפולין. מי שאחראי לביטחון האישי של כל אזרח, לביטחון הלאומי ולביטחון המדינה היא הממשלה. אין כיום תחושה ש'הכל בשליטה', שממשלת ישראל ושריה שולטים בחומר ודואגים לרווחת הציבור, לשלומו ולביטחונו. נעשים צעדים ומתקבלות החלטות שהם לפעמים מוזרות ולעיתים מכעיסות ומעידות על התעלמות מוחלטת מרצון ומטובת האזרח.  יש להתריע מפני מצב שעלול להתרחש. נוכח המחאה וספיחיה נשמע יותר ויותר התבטאויות מפי אזרחים שלדעתם פקעה זכותה המוסרית של הממשלה לתבוע מהאזרחים להתייצב ביום פקודה.  המחאה מסבירה שהיא אינה פועלת נגד לגיטימיות הממשלה והיא אינה אויבת הימין. אך מוביליה ורבבות משתתפיה אינם מוכנים להיות שותפים לחוזה החברתי שבין המדינה לאזרחיה במשטר שלדעת רבים פועל לביטול הדמוקרטיה. אנשי המחאה אומרים לעצמם ולתומכיהם 'אם אנו משוכנעים שהממשלה הזאת פועלת לשינוי המשטר ולביטול הדמוקרטיה, זכותנו המלאה לא לחתום ולא להיות צד לחוזה כזה'.