הכותרות שעניינו הכי הרבה גולשים בדף זה
24/09/23 13:33
100% מהצפיות
מאת IsraelDefense
במלחמת יום הכיפורים הלוחמים סמכו על מניעי ההנהגה | מצער מאוד שב-2023, בפרוס תשפ"ד, יש סימנים לבקיעים ולערעור האמון הזה בין האזרח לבין ממשלתו מאת Israel Defense Forces - Israeli Tanks Cross the Suez Canal, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=34369608 50 שנה לטראומת מלחמת יום הכיפורים. זמן לזכור וללמוד לקחים. בחנויות הספרים מוצג שפע של ספרי זיכרונות ומחקרים. סיפורי לוחמים וחטיבות 188 בגולן ו-14 בסיני. גדודי טנקים וסוללות תותחנים, טייסות קרב, צנחנים ולוחמי חי"ר וביוגרפיות של מפקדים בכירים שהיו שם.
ומי שהיה לא ישכח. בליל המלחמה הראשון ניצב בטסה אלוף אריאל שרון, מפקד אוגדה 143, מול מפה גדולה מוארת בפנסי ג'יפ, מצביע במקל על תעלת סואץ. סימוני "אויב" באדום היו מצד ימין, ממזרח לתעלה, בצד שבו הסימונים המקובלים הם בכחול, של 'כוחותינו'. המצרים צלחו. קשה היה לעכל את הבשורה.
ברמת הגולן התקרבו טנקים סוריים למחנה נפח. לוחמים במעוזי התעלה ראו לפתע במשקפת ובעין מאות סירות ועליהן אלפי חיילים מצריים מתקרבים אליהם, אל המעוז. זו משמעות הפתעה בעינו של לוחם בשטח.
הפתעה כה מרה עד שהיו שחששו שהנה המצרים קרבים לבאר שבע, והסורים לטבריה. חורבן הבית השלישי. תחזיות שלא התממשו בגלל רוח הלחימה של חיילי צה"ל ומפקדיו ויכולת הצבא לבלום ולתקוף, להיחלץ מצרה איומה ולהגיע להישגים ולניצחון.
במלחמת יום הכיפורים צה"ל ניצח במערכה הצבאית. סיים את המלחמה 40 ק"מ מדמשק ו-101 ק"מ מקהיר, מאיים על שני הצבאות ששבועות לפני כן פתחו נגדו במלחמה בהפתעה.
באקדמיות צבאיות בעולם לומדים את פרטי מלחמת ששת הימים ב-1967, הניצחון הגדול של צה"ל. ראוי שילמדו את מלחמת יום הכיפורים, שבה הצליח צבא להתעלות, להתגבר על מחדל ולעבור תוך שבועות מהפתעה ותחושת תבוסה להתייצבות קרוב לבירות האויב.
חלק מההפתעה מקורה בקונספציה. התבטאויות כמו 'אין חשש, הצבא המצרי מקיים תרגיל גדול'. 'המצרים לעולם לא יוכלו לצלוח את התעלה מול קו בר לב'. אלו היו הערכות מצב בצמרת המודיעין שלא ראו את המציאות מול העיניים או שהתעלמו ממנה וממסמכים ותצפיות. הסתמכות עיוורת על קונספציה.
לקחים שיש ללמוד ולשאול: האם בטוח שהיום איננו שבויים בקונספציות. שוב התבטאויות של יוהרה וביטחון בצדק העצמי: 'לגדל את החמאס ולהחליש את הרשות הפלשתינית'. 'אין עם מי לדבר'. 'האמריקנים זקוקים לנו לא פחות משאנו זקוקים להם'. האם אלו אינם ביטויי קונספציות, תפיסות שכאילו אין עליהם עוררין, מול מציאות טופחת.
בעיקר כאשר התעקשות על קונספציה מלווה בגאוותנות וביטחון עצמי מופרז, כמו אז לפני 50 שנה. החל ב'נשבור להם את העצמות', ועד 'נשטח את דרום ביירות', 'נחזיר את לבנון לימי הביניים, לתקופת האבן'. 'לא יישאר כלום מתשתיות לבנון'.
מעבר הפיקוד העליון ממהלומת ההפתעה להישגים בשדה הקרב: איש כמו הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר, דדו, בוודאי חש תחושת כישלון ענק בימים הראשונים.
באותם שבועות של יום הכיפורים, חג הסוכות ואחריו הרמטכ"ל וקציני המטכ"ל והמפקדים בשטח גברו על השגיאות, השיקולים השגויים והטעויות הגורליות, והביאו את צה"ל לידי כיתור ארמיה 3 המצרית בדרום ולתוך שטח סוריה בצפון, ובסופו של דבר לשלום.
זה לא היה קורה ללא רוח לחימה וההקרבה שגילו הכוחות בסיני וברמת הגולן. החייל הבודד במעוז, טייס הקרב, נהג הטנק ולוחם החי"ר. צבא המילואים שגוייס ביום הכיפורים ההוא, קרוב לרבע מיליון חיילים, לא הכיר מונחים כמו 'אי גיוס', 'אי התייצבות לשרות', 'אי התנדבות' ויש אומרים 'סרבנות'.
היום, 50 שנה אחרי, המציאות שונה. לצה"ל חדרו רוחות פוליטיקה זרות לצבא. תנועת מחאה המונית של קצינים ולוחמים שמוכנים שוב להתגייס ולתת מעצמם הכל, כמו אז לפני 50 שנה, אבל בתנאי: התנגדות לשרת ממשלה שפניה לשינוי המשטר, להפיכת דמוקרטיה למשהו אחר.
למתגייסי יום הכיפורים אז היו סיבות טובות להתמרד נגד פיקוד עליון שהעמיד אותם בפני הפתעה איומה. ואמנם היו הפגנות ומחאות גם אז, אבל לא נגד ממשלה שמנסה לשנות את המשטר ולהתערב בהרכב שופטי בית המשפט העליון.
יחסי ישראל- ארה"ב: מלחמת יום הכיפורים הוכיחה עד כמה חשובה, בסיסית וחיונית הידידות עם ארצות הברית של אמריקה. ארה"ב הגישה ב-1973 סיוע בחומרה ובתוכנה: במטוסי ענק עמוסי ציוד ובמעשי הכשפים הדיפלומטיים של הנרי קיסינג'ר, שבשלב מוקדם הבין והחליט שמהמלחמה האיומה הזאת הוא יוליך את ישראל ואת מצרים אל דרך ההסדרים והשלום.
כאשר אוגדת שרון וכוחות אחרים כיתרו את ארמיה 3 של צבא מצרים, הגה קיסינג'ר את רעיון העברת האספקה לארמיה הנצורה כמנוף פוליטי, צבאי, אנושי. אלפי משאיות עמוסות מיליוני פיתות זרמו מקהיר אל התעלה, וכך נמנעו מחיילי הארמיה המצרית רעב וצמא.
הנרי קיסינג'ר כבר ראה בדמיונו של אוהל הק"מ ה-101, בו דנו הגנרלים אהרון יריב ומוחמד גמסי בהפסקת אש לקראת שלום, שיבוא כמה שנים מאוחר יותר. זו היתה חשיבה דיפלומטית- מדינית מזהירה, וגם זה היה סיוע אמריקני למדינת ישראל.
מכאן לקח לימינו אנו: אסור בשום פנים ואופן לפגוע בשותפות המיוחדת עם ארה"ב. לפעמים נראה שיש בממשלה המבקשים בכל מחיר להתגרות ביחסים המיוחדים עם ארה"ב, תוך התעלמות מערך הידידה מספר 1 של ישראל בעולם. שום מדינה לא מעניקה לישראל סיוע של מיליארדים, מטוסי קרב ומערכות נשק, מספקת-מממנת את ביטחון המדינה.
מקורות מודיעין ו-HUMINT: המודיעין לפני מלחמת יוה"כ הסתמך על מגוון מקורות ותפקיד מיוחד היה למקור יומינט בדמות הבכיר המצרי אשרף מרוואן, והיו עוד סוכנים שזהותם עדיין מסווגת. היום מלאכת האיסוף מבוססת סיגינט, קומינט, האזנות, ספקטרום, סייבר, דיגיטציה ומערכות מחשב. מי חלם על כל הטוב הזה ב-1973.
אך גם היום נשמר כוחו של הגורם האנושי במערכות המודיעין והביון בתוך המדינה, באיו"ש ומעבר לגבולותיה, קרוב ורחוק. מישהו שמוכן לאסוף מידע ולספר מתי מגיע משלוח מאיראן לשדה תעופה בסוריה, מה יש במחסן ההוא בפרברי דמשק, הרגלי אורח חייהם של רבי-מחבלים, סיכול פיגוע. והכל כמובן ממקורות זרים.
אלו כמה דברים שניתן ללמוד מאותם ימי אוקטובר 1973: גבורה עילאית של חיילי צה"ל. יכולת לעבור ממצב של חסר, נחיתות והפתעה גמורה למצב של שליטה בשטח ובאירועים. ובעיקר: חשיבות האמון המלא של הלוחמים במפקדיהם, בפיקוד הצבא ובממשלת ישראל.
לוחם חי"ר מסתער על האויב וטייס תוקף מול נ"מ יעשו זאת מתוך אמון מלא בשרשרת הפיקוד, מהמ"פ ומוביל המבנה ועד הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. מצער מאוד שב-2023, בפרוס תשפ"ד, יש סימנים לבקיעים ולערעור האמון הזה בין האזרח לבין ממשלתו.