התקווה לעזה אולי תגיע מסעודיה ומאיחוד האמירויות – האתגר בלחימה בדרום הרצועה הולך וגדל – צה"ל נערך לשלב ג' במלחמה – תחקירים שכבר נעשים מגדילים את התסכול – ולקבינט שהוא חלש ומסוכסך אין פתרון ברור שיחזיר בקרוב את החטופים  לפני ימים אחדים נפתח במרכז למורשת המודיעין בגלילות המוזיאון הראשון להנצחת זוועות 7 באוקטובר. לצד "מוצגים" כמו אופנועי כוחות הנוח'בה של חמאס ומשגרי טילים שנתפסו, מוקרנים על גבי מסכים מחזות קשים מתוך "סרט 47 הדקות" המפורסם, שהוקרן עד כה רק בפורומים סגורים של עיתונאים ודיפלומטים ברחבי העולם. למרבה המזל, גם מוזיאון 7 באוקטובר לא ייפתח לקהל הרחב. הוא מיועד בראש ובראשונה לאישים זרים שיגיעו לישראל, כמו שלוקחים מבקרים חשובים ל"יד ושם" מזה עשרות שנים. המראות המחרידים מהווים תזכורת לכך, שאירועי 7 באוקטובר לא היו אוסף של קרבות גבורה, כפי שניתן אולי לחשוב בטעות ממרחק הזמן, אלא טבח המוני של אנשינו, שהיו ברובם חסרי ישע. והנה עוד תזכורת לעובדה בסיסית שאולי הולכת ונשכחת: בכל רחבי הגלובוס, ובמיוחד בעולם הערבי, עוקבים אחרינו בשבע עיניים, לראות כיצד אנחנו גובים את המחיר מהחמאס על מה שעולל. עוד לפני שמדברים על "היום שאחרי", יש כאן סוגיה בסיסית של הרתעה, שתשפיע על היכולות שלנו לחיות כאן דורות רבים קדימה. רק תזכורת. בשטחי עזה עצמם, הלחימה עדיין עזה, והעצבים מתוחים, כפי שניתן היה ללמוד אפילו מהטרגדיה הבלתי נתפסת של הרג החטופים יותם חיים, סאמר א-טאלקה ואלון שמריז מאש כוחותינו. אסון החטופים התרחש בשג'אעיה שממזרח לעיר עזה לכיוון הגבול עם ישראל, בגזרה שנכבשה ו"טוהרה" על ידי כוחות מאוגדה 36 בפיקודו של "דדו" מודל שנת 23.  הלא הוא תת אלוף דוד בר כליפא, בוגר הפנימיה הצבאית "אור עציון" של הציונות הדתית והמכינה הקדם צבאית בפדואל ("דדו" עשה את מרבית הדרך הצבאית שלו בגבעתי, ולמעשה המסלול שלו זהה לזה של תא"ל עופר וינטר, כבר משלב הפנימיה.  לעופר וינטר, אגב, אין עדיין תפקיד רשמי במלחמה הזאת. הוא עובר ממשימה זמנית אחת לאחרת על פי שיקול דעתו).  "המרובע הביטחוני" כחלק מלחימת גולני בגזרה של 36 השבוע הרסו כוחות גולני את פסל החמאס להצנחת אסון הנג"ש בשג'אעיה, במבצע עופרת יצוקה (שבינתיים הצטרף אליו האסון שביו הרוגיו היה גם מפקד גדוד 13, תןמר גרינברג).  הרס הפסל הוא מבצע מסוג אלה שיוזמת מחלקת "תודעה" שקיימת באגףה מבצעים במטה הכללי. הערך המבצעי האמיי של מהלך כזה נחשב שנוי במחלוקת. בתוך כך, בגזרה הצפונית יותר של עזה, השלימו את החלק השל כיבוש" ו"טיהור" כולל בעיר ג'בליה, כוחות מאוגדה 162, בפיקודו של תא"ל איציק כהן, בן קיבוץ נגבה, שגם צמח בגבעתי. כהן קיבל את האוגדה שבועיים בלבד לפני המלחמה.  גולת הכותרת של פעילות האוגדה הייתה כיובש "המרובע הביטחוני", הלא הוא מתחם צמרת החמאס, שבו היו מפקדות ענק מחוברות במנהרות לקניונים ולבתי יוקרה.  המנהרות נחשפו על ידי לוחמי שלדג בלחיצה על אריחי קרמיקה שנראו תמימים, אבל סובבו דלת הידראולית, שמאחוריה עולם נסתר עצום. כיבוש המתחם הביטחוני עוד יילמד בשיעורי היסטוריה צבאית כולל החלק שלו שטרם סופר- יומיים של ריכוך מהים, מהיבשה ומהאוויר, בפיקוד חטיבת האש 454, ש"טיפלה" בכל העמדות שולטת בניתוח כמעט מדעי, וריסקה מרחוק אלפי בתים, עוד לפני שהחייל הישראלי הראשון נכנס לשטח. אחרי ה"ריכוך", ה"כיבוש ו"הטיהור" של האיזור /מצפון לקו נחל עזה כולו, הן תחת 36 והן בגזרת 162, מגיע, למרבה הצער, גם ה"דשדוש". זה השלב שבו ימשיכו להגיח מחבלים מתוך פירים נסתרים כגי לתקוף את כוחותינו.  בדרום, שם הולכת ומעצמת הפעולה במרחב חאן יונס, האתגר גדול אפילו יותר בגלל הימצאותם של 2 מיליון אזרחים. מחצית מהם התפנו מהצפון עם תחילת המלחמה, על פי הוראות צה"ל. בגזרה זו מערכת הפיקוד והשליטה של החמאס עדיין מתפקדת. צה"ל והשב"כ מתקשים לשים את ידיהם על יחיא סינוואר ושאר המבוקשים הבכירים ביותר, למרות המאמץ העצום שמושקע בכך.  על הלחימה בגזרת חאן יונס אחראית אוגדת התמרון הקל של צה"ל, שמספרה 98, בפיקודו של תא"ל דן גולדפוס. הקריירה שלו התפתחה בשייטת ובחטיבת הנח"ל.  תחת 98 ספגה השבוע יחידת דובדבן התקפה קשה. הלוחמים, שמתמחים בלחימה אורבנית בגזרת פיקוד מרכז במקור, נתקלו במארב של אש וירי, שהרג את רס"ל ליאב אלוש, רס"ר איתן נאה ורס"ר טל פילבה מיהלום. עוד לוחם של דובדבן נפצע קשה. הלוחמים הכווינו מסוקי קרב שתקפו את המתחם עד להשמדתו. חשוב להבין בהקשק הזה,  כי הלחימה בחאן חאן יונס מתנהלת בשטח שנחשב יותר "פתוח" מאשר ערי צפון הרצועה. כאן, הבניינים נמוכים והחצרות רחבים. אין רבי קומות כמו בעיר עזה. עין לסעודיה צופיה כמובן, שהתמונה האזורית מורכבת גם השבוע הרבה יותר מאשר המלחמה מול החמאס בעזה לבדה, והשבוע ניתן היה לראות באופק הרחוק גם הזדמנויות חיוביות, לשם שינוי.  ההתפתחות החיובית יכולה לנבוע דווקא מאחד האתגרים הגדולים שניצבים לפתחנו – כיצד להתמודד עם המצור שהטילו הח'ותים בתימן על תנועת אוניות ישראליות דרך מיצרי שער הדמעות, באב אל מנדאב, לים סוף? כפי שפרסמו האמריקאים, בקואליציה שהם הקימו להבטחת השיט מול חופי תימן חברות כעת עשר מדינות, כולל הנסיכות הזעירה בחריין. כמה מדינות הצטרפו למאמץ "בעילום שם" אבל לא קשה לנחש כי מדובר גם בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות.  לשתי המדינות האלה יש חשבון ארוך עם החו'תים, זכר למלחמה בעידוד איראן, שבה שיגרו המורדים מתימן טילים ארוכי טווח ומל"טים מתאבדים הרסניים לעבר אתרים שונים בערב הסעודית ואפילו לעבר בירת האמירויות, אבו דאבי. אחרי פתרון הבעיה התימן, עשוי להיות לאיחוד האמירויות ולערב הסעודית תפקיד מרכזי, ביחד עם מצרים, בכל הסדר בינלאומי עתידי שיהיה בעזה (בהנחה שאנחנו נשלים את חלקנו - ונמוטט באמת את שלטון החמאס).  אגב, לאמירתים ולסעודים אין גם אהבה יתירה לקטאר, המממנת העיקרית של חמאס עד כה. ומבחינת ארה"ב, הסדר החדש בעזה, שבו הסעודים ימלאו תפקיד משמעותי, יכול להשתלב היטב גם עם כינון יחסי שלום רשמיים בין ישראל למדינה החשובה ביותר בעולם הסוני. אך עוד חזון למועד. בינתיים, השאלה היא האם לקואליציה הבינלאומית, שתתחיל לפעול בקרוב, יש בכלל כדורים בקנה כדי "ליישר" את הח'ותים? כנראה שכן: אם כוחות הקואליציה יפגעו, והם יפגעו, בשדה התעופה של צנעא ובנמל הימי שלה, זו תהיה מכה אנושה לח'ותים.  אין להם הרבה מה למכור באזורי תימן הנתונים לשליטתם תחת החסות האיראנית, ללא שני האתרים המרכזיים בעיר הבירה.  סייבר ואיראן  בכל מקרה, סביר להניח כי המהלך המתגבש כנגד החו'תים היה אחד הנושאים החשובים בשיחות שניהלו בשבוע האחרון בישראל היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית, ג'ייק סאליבן, ושר ההגנה, לויד אוסטין. עלתה גם הסוגייה של "ראש הנחש" שמפעיל את כל החזיתות נגדנו - איראן.  ככלל, האמריקאים עדיין מתנגדים לפתיחת חזית מקיפה מול איראן וחיזבאללה (זה לא אומר שבישראל ששים לכך). ובזמן שהציפיות לפתור את חילופי האש הקשים בצפון "מתחת לסף המלחמה הכוללת" באמצעים דיפלומטיים בלבד, על בסיס החלטה 1701 של מועצת הביטחון, הן נמוכות מאוד, ייתכן כי צעד ראשון לגביית מחיר ישיר מאיראן על מה שמעללים לנו כל הארגונים שנתמכים על ידה, התרחש כבר השבוע – בסייבר. שר האנרגיה של איראן האשים ביטם ראשון את ישראל במפורש בשיבוש הפעילות ב-70 אחוז מהן מתחנות הדלק בארצו. אם ישראל אכן עומדת מאחורי תקיפת הסייבר הזאת, היא אותתה בכך לאירנים שהם ישלמו מחיר גם בתוך איראן, על התמיכה שהם נותנים לארגוני החסות שלהם שתוקפים אותנו באש של ממש, מהח'ותים בתימן ועד לחיזבאללה.  ישראל הרשמית לא התייחסה לתקיפה באיראן, אבל קבוצת האקרים ישראלים תחת הכינוי "הדרור הטורף", פרסמה הודעה המופנית לנשיא איראן: "חמינאי - למשחק באש יש מחיר. לפני חודש הזהרנו אותך שאנחנו נגרום לך לשלם על הפרובוקציות שלך. עכשיו, זו רק טעימה ממה שאנחנו מסוגלים לבצע". אם ההצהרה הזאת נכונה, כנראה שהמתקפות בסייבר רק יתגברו בקרוב. אולי משני הצדדים. מנגד, הייתה לאחרונה הייתה גם מתקפת סיבר על בית החולים "זיו" , ככל הנראה על ידי מחלקת הסייבר של חיזבאללה, כחלק מהחזית הכוללת של הארגון הלבנוני מולנו, מעין "תוספת" לרקטות, לטילים ולכטב"מים המתאבדים.  ככלל, בזירה מול חיזבאללה, הולכת ישראל ומתקרבת לרגע האמת: או מהלך צבאי להרחקת כוחות רדוואן מהגבול, או מהלך מדיני לישום החלטה 1701 של האום.  בדיוק כפי שאמר בעצמו ראש הממשלה בנימין נתניהו. דובר צה"ל חזר במקביל כמה פעמים על איומים מפורשים כלפי הנזק שייגרם למדינת לבנון בתרחיש של מלחמה. ולמרות הכל, הסיכוי לפתרון המדיני עודנו נמוך.  קבינט חלש, "כוורות" מתחרות לביבי ולגלנט  לרוע המזל, האתגרים האסטרטגיים העצומים שעומדים בימים אלה בפני ישראל, שלא היו כמוהם מאז ימי דוד בן גוריון, "תופסים" אותנו בתקופה שבה הקבינט המדיני-ביטחוני הוא מהחלשים ביותר אי פעם, מבחינת רמתו המקצועית. ביטוי לכך היה השבוע ברמה הרדודה של השאלות שנשאלו על ידי שרים, על פי ההדלפות המופקרות מדיוני הקבינט. השאלות של השרים נשמעו כאילו נכתבו מראש לטובת ההדלפות וה"בייס" הפוליטי.  כך, השר איתמר בן גביר "התקיל" את הרמטכ"ל בשאלה טקטית במיוחד, שנוגעת לצעדים שננקטו כנגד החיילים שקראו "שמע ישראל" במערכת הרמקולים של מסגד בג'נין (אם כבר דנים באירוע כזה בדרג של קבינט, ראוי יותר לשאול מה הסכנות בהפיכת העימות מול חמאס למלחמת דת, בדיוק כפי שחמאס משתוקק נואשות, ומה ניתן ללמוד גם מהתקרית הזאת על התרופפות המשמעת המבצעית לאורך ולרוחב כוחות הביטחון, התרופפות שאולי באה לידי ביטוי אפילו בטרגדיה הבלתי נתפסת של הרג החטופים). באותו דיון קבינט השבוע "הטרילה" גם השרה מירי רגב את הרמטכ"ל הרצי הלוי בשאלה קנטרנית על המנהרה העצומה שנחשפה ליד הגבול "בזמן שישנתם", לכאורה. לעומת הקבינט המדיני-ביטחוני, ב"קבינט המלחמה", שמקבל את ההחלטות באמת, הרמה המקצועית גבוהה, אבל כאן היחסים עכורים, בעיקר בין ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, שאינם מדברים ביניהם אלא אם הם חייבים ממש.  המצב בשעות המאוחרות של רביעי בלילה, השבוע בקריה, המחיש את הקרע: בזמן שגלנט מתייעץ בכל הזמנות עם פורום של אלופים המקורבים אליו, ולעתים משלים את ההתייעצויות בשיחות טלפון אחרי חצות אל תוך הלילה, זימן נתניהו אלופים אחרים במילואים, כדי לשמוע את דעתם ישירות.  האלופים "של נתניהו" אמרו לו כי הם סבורים שהאלופים "של גלנט", "שבויים עדיין בקונספציה ישנה". הכוונה שלהם היא בעיקר לשני אלופים-יועצים שמוכרים היטב גם מההופעות התכונות בטלביזיה - גיורא איילנד ותמיר היימן. זאת, למרות שלפחות איילנד יוצא בגלוי כנגד דרך ניהול המלחמה, בעיקר בגלל ה"אספקה הומניטרית" לרצועת עזה, שכללה השבוע אפילו מאות המשאיות דרך מעבר כרם שלום ישירות מישראל, בניגוד מוחלט לכל ההצהרות של הדרג המדיני בתחילת המלחמה. אתגר החטופים וההכנות לשלב ג' בינתיים, בשיא הקרבות שמתנהלים בגזרת אוגדה 98, צה"ל כבר נערך למעבר לשלב ג' של המלחמה, בכל רחבי עזה, מתישהו במהלך חודש ינואר. המועד המדויק תלוי בהתפתחויות בשטח. לקראת השלב השלישי (הראשון היה עד להפוגה, והשני מתנהל מאז סיומה), צה"ל מקים קו של עשרות מוצבים מוצבים ועמדות אשר יחלשו על פי המסתמן על שטח בן קילומטר שיחשב כ"פרימטר", כלומר שטח הפרדה שקל עזתי שייכנס אליו – ייהרג מיד. בשלב ג' של המלחמה ישחרר צה"ל רבים מכוחות המילואים שלו – ויעבור לפעול במתכונת של פשיטות חטיבתיות - בכל פעם לעבר יעד אחר ברצועה או אל מול כמה יעדים במקביל. בנושא הכאוב של החטופים, אין השבוע הרבה מקום לאופטימיות: לא נראה שהם ישתחררו בקרוב.  יש פער מסוים בין המציאות ובין מה שנאמר שוב ושוב לציבור - ששחרור חלק מהחטופים בהפוגה הושג אך ורק בזכות הלחץ הצבאי על החמאס. ובכן, הלחץ הצבאי בהחלט תרם, אך הסיבה העיקרית לשחרור הנשים והילדים בהפוגה היה שיקול של החמאס עצמו.  המשוחררים, בעיקר הילדים שבהם, היו נטל מבחינת החמאס, לא פחות מאשר נכס. כעת, החמאס עלול להתעקש על הפסקת אש מוחלטת, ולא רק הפוגה, בכל תרחיש של שחרור שבויים נוסף.  זה הקלף החזק שלו בניסיון לשרוד, דבר שמביא את יעדי המלחמה של ישראל – שחרור החטופים מול חיסול החמאס – לכדי התנגשות. בכל מקרה, ישראל מנסה להניע מהלך מחודש לחילופי שבויים מול החמאס, אבל הדרך עוד ארוכה, ולא בטוח שתוביל ליעד המיוחל. בחזרה ללחימה: כדי ללמוד על הלך הרוח והתובנות של צה"ל עד כה, שוחחתי ביום חמישי עם סגן אלוף במילואים אורי ליפשיץ, תושב עין צורים שבגוש עציון. ליפשיץ מבלה את כל זמנו בעזה מאז פרוץ המלחמה, כראש המטה של חטיבה 5, שהתחילה את דרכה במלחמת השחרור כ"גבעתי" וזכורה גם מהקרב הקשה במחנה הפליטים ג'נין, במבצע חומת מגן ב-2022.  החטיבה עומדת להצטרף בימים הקרובים ללחימה בגזרת חאן יונס, לאחר שסיימה את משימתה במרחב בית חנון שבצפון הרצועה. כחלק מהמעבר בין גזרות, החיילים יצאו סוף סוף ל48 שעות התרעננות בבית. "אחרי 70 יום, לא קל למילואימניקים, אבל רוח הלחימה עדיין גבוהה מאוד. חלק אומרים שגם כאשר החטיבה תשתחרר, מתישהו, הם לא יסכימו לחזור לאזרחות ללא הנשק האישי, כדי להמשיך להיות מוכנים לכל קריאה "עד להשלמת המשימה מול החמאס". ליפשיץ מספר כי אחד הלקחים הברורים שיש לכוחות עד כה קשור לכך שכל המקומות שנחשבו במשך שנים "רגישים" ואסור היה לפעול בהם – בתי ספר של אונ"א, מרפאות, מסגדים, גני ילדים וכולי – דווקא ניתן היה למצוא את כל תשתית הטרור של החמאס.  "למעשה לא הייתה נקודה של אונר"א שלא מצאנו בה נשק, מחרטה או דברים אחרים שקשורים למערך הצבאי. וגם בשאר המקומות – כמעט לא מצאנו בתים תמימים. בכל בית נמצאה לפחות חוברת הדרכה ללחימה, כעדות להימצאו החמאס". לדברי ליפשיץ, הלקחים השונים, כמו השיעור הנורא שחטופים יכולים להופיע במפתיע בלב הלחימה – מועברים מחטיבה לחטיבה, ומשם עד לרמות הפיקוד הזוטרות – מכל הגזרות. כמובן, שגם החמאס לומד היטב את צה"ל ומחפש ללא הרף את נקודות התורפה שלו. האויב הולך ודועך, בעיקר באזורים הצפוניים של הרצועה, אבל עדיין נלחם.  אגב, בגזרת הלחימה בחאן יונס, אמצעי הפיקוד והשליטה עדיין מאפשרים לחמאס לנהל התקפות משולבות לעבר כוחותינו : שילוב של מטען וירי מנ"ט לעבר כוחותינו – ואז מארב שיחכה לכוחות החילוץ. גם דפוס הלחימה הזה של החמאס כבר נלמד בדם.  מחדל ההכנות  וגם את זה חשוב לדעת: למרות שבצה"ל אומרים שוב ושוב כי התחקירים של המלחמה "ייערכו רק אחרי הקרבות", הרי שבפועל כל הגופים והזרועות כבר עושים תחקירים ראשוניים, לצורך הפקת לקחים מיידית.  אפילו אגף המודיעין, שם מקיים ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליווה, פורום לקחים שבועי. גורמים שראו אותו שם מתרשמים כי ליבו שבור, עיניו כבויות בשל תחושת הצער וכובד האחריות, אבל הוא עושה כמיטב יכולתו לנהל המערכה ללא משקעי המחדל המודיעיני. בשבועות קודמים כתבתי בטור זה על לקחים ברורים שכבר קיימים בצה"ל בקשר לטעות האסטרטגית בהקצאת המשאבים ובניין הכוח. בכך שניתנה עדיפות מוחלטת לחיל האוויר ולאגף המודיעין, על חשבון זרוע היבשה שדולל ונוון בצורה חמורה. כאן המקום להאיר זווית נוספת, בתוך מערך היבשה עצמו: למרות שתרחיש המלחמה לכיבוש מלא של עזה נלקח בחשבון בצה"ל כבר מזה שנים - לא נעשו כל המאמצים האפשריים כדי להתאים את אמצעי הלחימה לאופי המשימה.  אין ספק, כי אילו צה"ל היה משקיע מאמץ עצום להתמודדות מול איום המנהרות, כמו המאמצים העליונים לפתח אמצעים מאז 7 באוקטובר, מצבנו מול האתגר הזה היה כיום הרבה יותר טוב. אחת הבעיות הנוספות שעולןות מן התחקירים קשורה לריבוי ההרוגים בשיריון. כנגד טילים נגד טנקים דווקא ניתן למרבית היחידות מענה שנחשב טוב גם אם לא מושלם – מערכת ההגנה "מעיל רוח". אבל לא לכולם. יתירה מכך, נמנו הרוגים רבים לכוחות השריון מירי צלפים לעבר מפקדים שנעו עם הראש מחוץ לצריח הממוגן הטנק, למרות שבישראל פותחה כבר לפני שנים מערכת שמאפשרת ניהול הלחימה מתוך הצריח, ללא צורך לחשוף את הראש.  המערכת תיכנס לשימוש רק בטנק המרכבה העתידי שייקרא, "ברק". בטנקי המרכבה הנוכחיים, אפילו מסימן 4, אין אפשרות להילחם מתוך הצריח. עוד מתברר, כי צה"ל השלים כבר בשנת 2019 בהצלחה פיתוח אב טיפוס לטנק "קל" שמתאים בדיוק ללחימה במתאר אורבני כמו עזה, עם מיגון מלא, ויכולת עבירה גובהה בתוך סמטאות צרות וגם קנה בקוטר 30 מ"מ בלבד, שמאפשר שימוש בתחמושת זולה ומתאימה לאופי הזה של הלחימה, במקום פגזי 120 מ"מ רגילים של הטנקים, שהם יקרים. אב הטיפוס לכלי החדש "נקרא" כרמל, והוא היה פאר ההמצאה של המנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות במשרד הביטחון (מפא"ת). הניסוי של ה"כרמל", בנוכחות צמרת צה"ל, הוכתר בהצלחה רבה בשטחי מחנה אליקים כבר באוגוסט 2019, אך למרות זאת הוחלט בזרוע היבשה לא לפתח את הכלי.  תחת זאת לחכות ל"ברק" שממילא יהיה מאוד כבד וייקח שנים לפתלו ולייצרו. בצה"ל יש הסבורים כעת כי "טנק קל" כמו ה"כרמל", או לפחות מערכת לחימה מתוך צריח סגור כפי שיש ב"כרמל" שתהיה מותקנת ב"מרכבה", היו מועילים מאוד במלחמת עזה.  שלא לדבר במחסור במסוקי קרב בשדה הקרב, בגלל סגירה של שתי טייסות מסוקי קוברה בשנת 2014, אבל ייקח זמן כדי לבנות אחרת את הכוח לתקן את הטעות.

מוקד כזה כוללת יכולות סריקה, איתור חריגות, התמצאות במרחב והכוונת כוחות Photo by Charanjeet Dhiman on Unsplash הגנת היישוב היא אחד הנושאים המרכזיים שמעסיקים כיום את ראשי הרשויות המקומיות, המשטרה וצה"ל, ובעיקר מעסיקים את התושבים המודאגים שרוצים להרגיש בטוחים בביתם ולוודא שיש מערך של אבטחה שימנע התממשות של אירועי טרור ביישובם. לצורך הגנת היישוב נהוג לפרוס מצלמות וסנסורים בהיקף היישוב ועל מרחבים מרכזיים ביישוב כמו מוסדות חינוך, מתקנים ציבוריים, פארקים חדרי נשק וכדומה. מי צופה במצלמות אלו? מי יודע לזהות אירועים חריגים במרחב היישוב ולהפעיל את הפרוטוקול (סדר פעולות) הרלוונטי בזמן אמת? מי מייצר תמונת מצב לכוחות התגובה והכוננות ומכווין אותם למיקום האירוע? כאשר בוחנים את הפתרונות אותם נוקטים יישובים בכוחות עצמם, או הפתרונות שמוכוונים על ידי גורמי הממסד האחראים על הסדר הציבורי, ניתן לראות כי בד"כ הפתרונות שניתנים שמים משקל כבד ומרכזי על הצד הטכנולוגי שכולל פריסת מצלמות, שכבות של אנליטיקה, ולעיתים גם אפליקציות ניהול התרעות.  במקרים בהם מדובר ברשויות גדולות או חזקות ניתן יהיה לראות גם תהליך של הקמת חדר בקרה (מוקד רואה) שיתכלל את היישוב או אשכול של ישובים, ויופעל מקומית (או מרוחק) בד"כ על ידי מחלקת הביטחון ברשות.  חדרי בקרה אלו מתוכננים לפעול סביב השעון לניטור המצלמות והסנסורים הנוספים של היישובים המחוברים אליהם, ולייצר תגובה מתאימה במקרה של זיהוי אירועים חריגים. חדר בקרה אלקטרוני הטרנד השולט בחדרי בקרה אלו כיום הוא 'חדר בקרה אלקטרוני' – הווקטור הטכנולוגי הוא זה שמוביל את הטרנד הזה שגורס שמאחר ותצפיתן/מוקדן לא מסוגל לשלוט ולצפות במאות המצלמות הפרוסות ברשות בצורה אפקטיבית ויעילה, יש צורך לייצר עבורו התרעה אוטומטית (גילוי תנועה או אנליטיקות וידאו) בעת התממשות תרחיש.  תפיסה זו קנתה אחיזה מוצקה בקרב גופים רבים שמחפשים פתרון שיאפשר למוקד לשלוט בשטח גדול או כמות גדולה של מצלמות המחוברת אליו.  בתפיסה זו תפקידו של המוקדן הוא להמתין להתרעה, לחקור אותה כשהיא 'מתריעה', להחליט אם היא 'אמת' או שווא ולהפעיל פרוטוקול מתאים במידה והמדובר בהתרעת אמת.  תפיסה זו מכונה גם 'מוקד דייג' - מוקד הפועל בתפיסה פאסיבית שמבוססת רובה ככולה בהסתמכות על המערכות הטכנולוגיות שייצרו התרעה בזמן אמת ו'יניעו' את המוקדן לפעולה בעת הצורך. לכאורה תפיסה זו מייצגת התקדמות וחדשנות טכנולוגית, ומאפשרת לארגון/יישוב לחבר מאות מצלמות למוקדן אחד ש'רק' נדרש לחקור 'התרעות' ולנהל אירועים. אבל מבצעית, ופרקטית, זה לחלוטין לא מספק, והמענה שתפיסה זו מעניקה לביטחון ביישוב הוא יחסית נמוך. עם אותו כוח אדם, אותם אמצעים וטכנולוגיות, צריך וניתן לעשות הרבה יותר. כאן בדיוק נכנסת תפיסת 'המוקד הצייד'- תפיסה שפותחה על ידי חברת GOTRACK HLS כבר ב- 2016 ומאז רק הלכה ושוכללה, וכיום מובילה חלק גדול מהארגונים והגופים המבצעיים בישראל ובעולם. תפיסת הצייד במרכזה של 'תפיסת הצייד' עומד המוקדן-הצופה (תצפיתן מיומן) שנדרש, לפני הכול, להכיר בצורה טובה את השטח עליו הוא אחראי, להכיר את השגרה המתנהלת בו, את הכוחות הפועלים בו ואת כלל המשימות והאתגרים מולם נדרש כל יישוב להתמודד. המוקד הצייד משלב בתוכו תהליכים פרו-אקטיביים ויזומים אותם נדרש לבצע המוקדן-הצופה לאורך שעות היממה על מנת שיאתר אירועים בזמן אמת או סימנים מחשידים (סמ"ח) לפני התממשותם, יחד עם כלל טכנולוגיות ההתרעה שקיימות ביישוב.  הצפייה היזומה שמבצע המוקדן-הצופה (הצייד) לאורך כל שעות היממה מחברת אותו להתרחשויות ביישוב ומייצרת לו היכרות עמוקה עם שגרת ההתנהלות ביישוב.  צפייה זו מאפשרת לאתר התרחשויות שלא מייצרות 'התרעה אנליטית', לזהות אירועים לפני התרחשותם (מניעה) ולייצר תמונת מצב שוטפת ורציפה עבור היישוב. רק הבנת השגרה ומאפייני היישוב יאפשרו למוקדן גם להבין בצורה מהירה וטובה אם 'התרעה' שקיבל היא אמת או שווא! המוקד הצייד בפעילותו הפרואקטיבית משתמש ביכולות הטכנולוגיות ובהתרעות האנליטיקה כגורם מסייע, ויחקור כל התרעה שיקבל כדי להחליט אם להניע ממנה אירוע או לבטלה.  היישוב שרוצה ביטחון לתושביו, רוצה וצריך 'מניעה' (PREVENTION) ולא רק 'תחקור אוחר' של אירועים, או הנעת אירועים רק אחרי שהם ייצרו התרעת אנליטיקה.  גישה זו מאפשרת להתמודד עם מגוון רב יותר של אירועים ולנהל משימות שגרה וחירום הנדרשות על ידי היישוב (כמו פתיחת וסגירת שערים, בקרה על השומרים, איתור פשיעה וונדליזם, ניהול מוסדות חינוך, בקרה על שפ"ע וכדומה). כדי להיות קשוב גם לתרחישים שמעניינים את היישוב אך לא מייצרים 'התרעה', רק צפייה ייזומה יכולה לאפשר גילוי מקדים והתמודדות. טכנולוגיות התרעה הן אלמנט חשוב וקריטי לאפקטיביות של חדר הבקרה, אבל צריך להתייחס אליהם כגורם 'מסייע', ולא כגורם 'מוביל'. לתת משקל משמעותי ל'משאב האנושי' שמפעיל את חדר הבקרה כדי להשיג תוצרים משמעותיים יותר לצרכי היישוב. מימוש 'מתודולוגיית הצייד' בחדר בקרה הראשון גיבוש תפיסת הפעלה אקטיבית לחדר הבקרה (ACTIVE-CONOP) – תפיסה שתגדיר לחדר הבקרה את 'תכניות הצפייה' היזומות.  על מה להסתכל בכל פרק ביממה, את הפרוטוקולים והפרוצדורות. מה לעשות עם מה שמגלים. לבסוף גם את יחסי הגומלין, את נהלי השגרה ונהלי החרום המותאמים ליישוב. התנאי השני להפעלת 'מוקד צייד' הוא בכשירות המקצועית של 'המפעילים'. זה נכון לכל סוג של מוקד, אבל חשוב שבעתיים במוקד אקטיבי.  למוקדן-הצופה צריכה להיות יכולת מקצועית גבוהה וכלים מקצועיים לסריקה, לאיתור חריגות, להתמצאות במרחב, להכוונת כוחות ועוד.  הכשרת המוקדנים ומנהלי המוקדים בקורס מקצועי ומכוון למוקד הצייד הכרחית ומעניקה אפקטיביות מבצעית גבוהה למוקד שנדרש להגן ולשמור על בטחון היישובים. להיפרד מאפליקציות ניהול וידאו המשימה המרכזית של היישובים שרוצים להפוך להיות 'בטוחים' מתחילה בחיבור כלל המצלמות והסנסורים של היישוב למוקד רואה שיפעל 24/7 לניטור ובקרה עבור היישוב.  מומלץ ליישוב להיפרד מאפליקציות ניהול וידאו אותם הוא מפעיל ממכשיר הסלולר ושמחייבות את רכז הביטחון או השומר בשער להיות 'תצפיתנים' וחוקרי התרעות סביב השעון.  זה לא יעיל, פוגע באפקטיביות שלהם, ובעיקר פוגע באפקטיביות של האבטחה ביישוב. אחרי שיש ליישוב מוקד רואה עבורו (מקומי או מרוחק), צריך לפעול כדי להפוך את המוקד מ'מוקד דייג', פאסיבי ותלוי התרעות טכנולוגיות, ל'מוקד צייד' אקטיבי ויוזם. כזה שחי את המתרחש ביישוב, בקיא בשגרה שלו ומסוגל למנוע אירועים או לאתרם ולפעול לסיכולם בזמן אמת. כדי להפוך את המוקד הרואה מדייג לצייד לא צריך יותר כסף או עוד אמצעים. צריך לדעת איך לנצל נכון את האמצעים והכוח אדם הקיימים במוקד, לגבש עבורו 'תפיסת הפעלה אקטיבית' מותאמת, ולדרוש ממנו לפעול כצייד.  ביטחון אפקטיבי ומשמעותי ביישוב אינו סיסמא ובימים אלו אנחנו מבינים שהוא מחויב המציאות ודרמטי בכל יישוב ובכל מרחב, ושינוים תפיסתיים הם מחויבי המציאות על מנת להשיג אותו.