לימור שריר הדפה בקלילות את האולטימטום של המחבל החמוש בתחרות מיס תבל ביוון ב-1973, שבה זכתה בסגנות. אבל את החזרה משם ללשכת גורודיש היא מתקשה לשכוח

סרטם של משה מזרחי ושייקה אופיר עלה לאקרנים שבוע לפני המלחמה ומשך 50 אלף צופים. הקרבות קטעו את הצלחתו וגם הקרנתו בקאן לא שיחזרה את המומנטום

בתקופה בה סרטי הבורקס שלטו בקולנוע הישראלי העז נסים דיין לביים סרט ניאו־ריאליסטי על חיי המזרחים בשכונת עוני תל אביבית. מלחמת יום הכיפורים הדירה את הצופים מהאולמות והביקורת הקשה שהושמעה בסרט הושתקה. כיום, כ-40 שנה אחרי הבכורה, זוכה הסרט להכרה באיכויותיו ויוקרן שוב בקרוב

רצון אדיר לשכוח וחוסר יכולת לשכוח – בתוך הסתירה הזאת, שאינה מאפשרת את השמחה והשחרור החיוניים לפופ התנהלה שגרת המוזיקה הישראלית בשנתיים־שלוש שאחרי מלחמת יום כיפור. עד שהגיעו אהוד בנאי ורמי פורטיס

שנות ה-70 עברו על בצלאל בסערה גדולה, שבה התערבבו ניסיונות אמנותיים, מאבקים פוליטיים והלם קרב. השיא היה ב”מרד הסטודנטים” של 1977, אירוע טראומטי שעלה לכמה מרצים במשרתם. מי היו האמנים הזועמים שניהלו את המאבק? והאם זה מקרי שרובם הגיע לבצלאל הישר מהמלחמה?

מדוע הספרות הישראלית שבחנה את המלחמה מתעוררת רק בשנים האחרונות? גדעון אביטל אפשטיין, מחבר הספר “1973, הקרב על הזיכרון”, מצביע על רצף הטראומות שמוביל לחווה הסינית

מתירנות מינית, תענוגות קולינריים, נערות זוהר ומיליטריזם: המציאות הישראלית ערב המלחמה משתקפת מעל גבי “העולם הזה” ומפי גיבורי התקופה כימי פומפיי האחרונים, רגע נדיר שבו החיים בארץ נראו כגן עדן משגשג, רגע לפני שהכל התנפץ