האיום הקיומי של המשטר האיראני עלינו הוא אמיתי, מוחשי ולא תלוי בפיוס שלנו עם הפלסטינים או בזהות ראש הממשלה. אם חפצי חיים אנחנו חובתנו להלחם בו עד תום. המלחמה הנוכחית במשטר האיראני וגרורותיו היא צודקת, הכרחית וקיומית עבורנו

למרות ההבטחות שליוו את ההסכם עם חיזבאללה בסוף 2024, מצאנו עצמנו עכשיו פעם נוספת כפסע מירי קורנטים על יישובי הגדר, פלישה וחטיפת אזרחים וחיילים. שוב הוכח: כשהיריב הוא מדינת טרור או ארגון איסלאמי שייעודם הוא השמדת ישראל, אין עם מי לדבר

יום הקלפי עוד רחוק, אבל בסביבה המקורבת לראש הממשלה כבר השיקו קמפיין שטוען שגונבים להם את הבחירות. בליכוד מעריכים: חרף התחייבות נתניהו, הפסקת האש תקשה על קידום חוק הפטור מגיוס.  ובינתיים לפיד נקלע לצומת פוליטי ושוקל לדחוף לאיחוד משולש 

מאחר שלא ניתן להפריד בין האוכלוסייה השיעית בלבנון לארגון הטרור שנבט מתוכה, הקריאה לפירוק חיזבאללה מנשקו היא פיקציה פוליטית. הדרך היחידה להכרעתו לא עוברת בעוד ועוד חיסולים אלא בגביית מחיר כואב של שמיטת הקרקע מתחת לרגליים, פשוטו כמשמעו

למרות ההקפאה של הקמת המדור לטיפול בעבירות ביטוי והסתה, בפרקליטות רחוקים מלהיות רגועים, ומתריעים מפני הפיכתה של המשטרה לגוף פוליטי שמטרתו לדכא את מתנגדי השלטון. שמחת העניים היא שהמפכ"ל מפחד מבג"ץ יותר מאשר מבן גביר. לפחות בינתיים

המשך הירי מחד, מו"מ לשלום מאידך. ככה זה כשנתניהו בין הפטיש לסדן – יותר נכון, בין טראמפ לשלטון בטהרן. וברקע: הסבל של תושבי הצפון

אלו שמגנים את ישראל על התקיפה הנרחבת בלבנון, הם בדיוק אלו שיתקשו לגנות את אותם ארגוני טרור. לצד חשיפת הצביעות, חשוב להתמודד עם ההשלכות בגזרה המדינית, כדי להצדיק מבצעים שכאלו

כשמונה מיליון הונגרים ילכו היום לקלפיות כדי להצביע בבחירות שמוגדרות על ידי רבים כדרמטיות ביותר מאז נפילת הקומוניזם ב-1989