בשביל להבין את שורש הפערים בחברה, מספיק להביט על שתי דמויות מפורסמות שיסוד אחד להן: דמות אב.

במערכת הערכים של החמאס, גם אם נהרוג את כל 40 אלף הפעילים שלו עד האחרון, כולל סינוואר וכל הנהגתו, הוא לא הפסיד במלחמה

יש בעלי שמיעה לקויה שאמנם יש להם שמיעה חדה, אך בשל היותם חסרי-רוח וקטני-אמונה, האוזן מסרבת להקשיב.

הקריקטורה בה מככבת אסתר חיות, עוררה את זעמה של מערכת המשפט, שבוודאי לא היתה נוקפת אצבע, אילו היה מדובר במנהיג ימין

השיקול אם לוחם יוכל לצאת להתרעננות- במידה וזה עוזר ונותן לו ולמשפחה עוד כוחות- הוא חלק מהשיקול המבצעי במערכה כזאת ארוכה ומורכבת

השבת האמון בינינו - דרך חדשה. מה עושים? איך לא שוקעים מחדש אל תהומות השנאה, המלחמה, האיבה שהיינו נתונים בהם?

'צריך ברקס? אני ברקס!'. תהיו הברקס הזה. אל תהיו ראשונים, אל תהיו בלעדיים, תהיו שקולים.

להכריע את האויב, אין משמעותו להרוג את כל הפרטים בו, או להשמיד עד הסוף את כל האמל"ח שלו.