משרד התרבות מציג רפורמה חדשה, שתשנה את תפקוד קרנות הקולנוע, כך שיזינו רק סרטים בעלי פוטנציאל מסחרי. סרטים פוליטיים ופרסים בינלאומיים - אאוט, סרטי בורקס וסדרות טלוויזיה - אין. כשהמהלך יוביל להדרת הפריפריה, חיסול הקולנוע התיעודי וסרטי הסטודנטים, וצמצום התמיכה ביצירה הקולנועית המגוונת - נראה שסופו של הקולנוע הישראלי כפי שהכרנו אותו קרוב מאי פעם

נועם בנאי כמעט הוציא אלבום עם רביד פלוטניק, אבל אז הגיע 7 באוקטובר והציף את הטראומה מאובדן אבא שלו, מאיר. אחרי שהופיע בפני מפונים וחיילים, הוא חזר לשירי האבל שגנז והוציא אלבום שכולו געגועים וחמלה. עכשיו הוא מספר איך גם הוא כמעט חזר בתשובה, מה למד כתצפיתן בנחל עוז ואיזו תשובה קיבל כששאל את אבא שלו אם כל הבנאים חייבים להיות מוזיקאים

"27 שניות היה משך זמן המגע של המתנקש בי; כזמן הנדרש לקרוא בקול רם את סונטה 130 של שייקספיר". שנתיים אחרי שהותקף באכזריות על ידי תומך המשטר האיראני, סלמאן רושדי מוציא לאור את ספרו המדובר על הפרשה שהסעירה את העולם, וכותב על הטראומה שנשארה והמאמצים להתגבר על האירוע ולשוב לחייו

למצה בביתי שני צדדים: האחד מרוח בחמאה, מורשת בית אמא; השני קשור ליהודים שנמלטו טרם תפח בצקם

הרבה מחקרים נכתבו על הקולנוע הישראלי של שנות ה-60, אבל מעט מאוד נכתב על הקולנוע הדוקומנטרי באותה תקופה, שהקדים את זמנו ובחן מחדש את האתוס הציוני ואת החברה הישראלית. ספרו של שמוליק דובדבני, אם כך, הוא ספר חדשני שמגלה נקודות נשכחות

המטרה: לזכור שאין שגרה כשיש חטופים. האמצעי: לצאת לפיקניק

סרטו של הבמאי אלכס גרלנד עוסק במלחמת אזרחים מדממת הפורצת בארצות הברית, אבל מסרב במכוון, ובאופן מתעתע, לעסוק במלחמה עצמה, בגורמיה ובמניעי הצדדים המעורבים. מה שמעניין את גרלנד זה דווקא אופן הייצוג של המלחמה - והקיטוב החריף בארצות הברית של ימינו רק מחזק את החזון הפסימי שלו

"זעקות ואז שתיקה", סרטה התיעודי המטלטל של שריל סנדברג, מציג תיאורים ושחזורים אמיצים מצד מי שחוו או נחשפו לאלימות המינית הבלתי נתפסת של מחבלי חמאס במתקפת 7 באוקטובר. זוהי צפיית חובה לא רק עבור מי שעוד מעזים להכחיש את התרחשות המעשים - אלא גם עבור מקבלי ההחלטות שביכולתם להציל את החטופות והחטופים מטרור מיני שעודנו נמשך