דניאל, אחותו של שי בן סניור, הייתה אחות מוסמכת ועזבה הכל כדי לטפל בהוריהם החולים. ב-7 באוקטובר יצאה למסיבת הנובה מבלי שהמשפחה ידעה ושם נרצחה. "כשהיא הלכה חרב על הוריי עולמם", משתף שי. שלושה שבועות אחרי, האם שחוותה שברון לב גדול הלכה לעולמה. באותה שנה נפטר גם האב. "כשדניאל נרצחה עולמם של הוריי חרב עליהם", מספר שי. מאז הוא משקם את עצמו בעזרת צילום וכתיבה: "משהו באישיות שלי נעצר ואני רוצה ללמוד לשתף יותר את היצירות שלי"

עדיין מחובר בדם לאופנוע, נוסע עליו לגבול הצפון, כואב את המצב ולא מצפה מהמדינה לחבק אותו: עמוס ברעם, בן 62, אופנוען, מנהל נדל"ן ואב שכול מספר על החיים אחרי שבנו עילי נרצח בטבח הנורא בנובה. "מבחוץ נשארתי אותו בן אדם, אבל מבפנים מאוד השתניתי. הכל קצת חסר טעם", הוא אומר אבל גם מספר על הנתיב שבחר לשיקום והעמותה שהקים כדי להמשיך את דרכו של הבן

סהר בן-סלע, נקלע לטבח במסיבת הנובה ושרד. עכשיו בראיון אישי לעמוס ברעם, ששכל את בנו בנובה, הוא פותח צוהר לעולמו הפנימי, מספר על חייו לפני הטבח וכיצד החוויה הקשה שינתה אותם. מהרחובות של הרצליה למסיבות הטבע, דרך השיקום ועד לקורס הכתיבה – סיפור על הישרדות, התחדשות וחזון

רחל דיין-זמיר, בעלת "קפה בלומה" בכפר בלום, הפכה את המשבר להזדמנות: במקום לסגור את העסק בזמן המלחמה, היא מגייסת תרומות כדי להעניק ארוחות חמות לחיילים. "זו עבודה פיזית קשה, אבל כיף לראות את החיילים אוכלים את האוכל שלי", היא אומרת, "זה מה שגורם לי לקום בבוקר"

בשבת השחורה, בשעה 10:30 בערך, שמענו צרורות של יריות. הבנו מיד שזה לא יכול להיות צה"ל. לא חלפו כמה שניות ושלחו לנו הודעה לנעול את הממ"דים. זה באמת קורה. המחבלים בתוך הקיבוץ. אני דניאל דמיטריינקו מכיסופים, בן 26, וזאת הייתה השנה שעברה עליי: היום הנורא של ה-7 באוקטובר, החילוץ, החיים במלון, המעבר לבית חדש, וקורס ההייטק במסגרת פרויקט "שווים בתעסוקה" שמהווה חלק חשוב בשיקום שלי

הן היו 'החבורה של המושב', וגם באותה שבת ארורה בילו ביחד – הפעם בנובה. אבל אז החלו האזעקות, הן מיהרו אל הרכב שנתקע ב"כביש הדמים" בין צרורות ירי וצעקות בערבית, ניסו למצוא מסתור וכבר ראו את המוות בעיניים. בתושייה הצליחה החבורה להגיע לבסיס צבאי ואבא, 'נהג הטרקטור' - השיב אותן לבסוף הביתה. "אנחנו כמו להקת ציפורים שמתעופפת ביחד. עכשיו הכנפיים עוד קצת קצוצות, אבל הן עוד יחזרו"  | חייל שנפגע בלחימה בראיון עם שורדת הטבח בנובה

הם הגיעו ב-6 באוקטובר לסוף שבוע בקיבוץ נירים, והשתכנו בדירה זמנית של חברים. בבוקר ה-7 באוקטובר החלו להתרוצץ מחבלים מחוץ לממ"ד בו הסתתר רועי עם אשתו ולירות על הדלת. "אפילו שאני לוחם בצבא פחדתי", משחזר רועי גרינברג, "פחדתי מה יעשו לאשתי בנוכחותי. היא חשבה שהכול נגמר", אחרי 11 שעות בממ"ד, בזכות מנגנון נעילה ייחודי - בני הזוג ניצלו. בקצה האימה רועי מרגיש יהודי מתמיד ומצהיר: "לא אעזוב, פה זה הבית" | אח שכול מראיין שורד מהטבח

חודשים לפני חשש בנו הלוחם של ניצן ליפשיץ, לביא, ממלחמה וכתב צוואה: "אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו אין היא מתישה אלא בונה". אחרי שהבן נהרג בכניסה הקרקעית לעזה – הפך אביו את המילים האלה לדרך חיים ויצא למסע לצמצום הקיטוב בחברה הישראלית. "אין לנו פריווילגיה שלא להיות מאוחדים", הוא מסביר, "יש לנו איום חיצוני על הקיום שלנו" | שורד הנובה בריאיון שנותן תקווה, עם אבל ששכל את בנו במלחמה