מאחורי פרשת "קטארגייט" ניצב איום עמוק בהרבה, מהחמורים שבאיומים האסטרטגיים על ביטחון ישראל: התפשטות שיטתית של האחים המוסלמים, הן ממניעים אידיאולוגיים, והן כחלק מאסטרטגיה פרגמטית של קטאר לצבירת השפעה אזורית ובינלאומית באמצעות מבצעי השפעה ותודעה חוצי גבולות

איראן לא מחפשת ידע - היא מחפשת סדק. והסדק הזה הוא ייאוש. כל שבוע נחשף עוד אזרח שמוכן בשביל אלף או אלפיים שקלים למכור מידע, לצלם, להעביר ולשתף פעולה. צעירים נואשים. מבוגרים שחיים על הקצה. אנשים שקופים. מי שהיה אמור לטפל בהם זו המדינה - וכשהחברה מפקירה, האויב מגייס

 בתוך לשכת ראש הממשלה, בקודש הקודשים של ניהול המדינה, באמצע מלחמת פתע, ימים ספורים אחרי הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה, עבד סוכן קטארי. יש מישהו שאם היה היום באופוזיציה, לא היה נותן לראש הממשלה להישאר בתפקידו

האשמת הדרג המבצעי כ”אחראי הראשי” ל-7 באוקטובר היא פיתרון מאוד נוח ומרגיע, שמאפשר לדרג המדיני להישאר מחוץ לתמונה. והיא מצמצמת כשלים אסטרטגיים עמוקים לכדי "תקלה מקצועית", משאירה את אותן הנחות יסוד, אותן תפיסות ואותם סדרי עדיפויות 

להשאיר את צה"ל בעזה ולהגדיר מהי הפרה של הפסקת האש, למנוע נסיגה מסוריה, לתאם פעולות מול איראן ולהיזהר מהלחץ שמופעל על הנשיא מבית: אלו האתגרים של נתניהו לקראת הפגישה עם טראמפ

כפי שלמד ג'ורג' בוש האב: בדמוקרטיות, השפעתה הפוליטית של מלחמה תלויה לא רק בעצם הניצחון אלא גם במשך הלחימה, במחיריה, וביכולת לעבור מניהול מלחמה למדינאות ושיקום. האם נתניהו מבין זאת?

אולי, רגע לפני שאנחנו מנסים “לפתור” את המחלוקות הגדולות של החברה הישראלית, כדאי שנשאל את עצמנו: האם אנחנו מסוגלים להתחייב לדבר אחד בסיסי - כבוד הדדי?