כולם אומרים סליחות, אבל התשובה - ההכרה בחטא, ייסורי המצפון ולקיחת האחריות - נשכחה מאחור. מספיק לראות את הקמפיינים לקראת הבחירות כדי להבין במה בחרו הפוליטיקאים. נותרנו רק עם תיאטרון של יהדות: מופע חיצוני של איך אמורים להיראות הימים הללו 

למרות שיש הרואים בשירות הציבורי מנגנון של "דיפ סטייט" אשר מונע מהממשלה להיטיב עם הציבור, הממצאים מראים שהמצב הוא בדיוק הפוך. שירות ציבורי חזק ועצמאי מנטרל במידה רבה את הנזקים ששלטון פופוליסטי גורם

ככל שהבחירות מתקרבות, כל שר וכל מפלגה חושבים לא רק על השאלה הביטחונית אלא גם על היום שאחרי. מהלך שיוצג בציבור כוויתור על הישגים צבאיים עלול להפוך במהירות לנושא מרכזי בקמפיין ולהקשות על נתניהו לגבש רוב פוליטי למהלך. מן הצד השני של האוקיינוס נמצא דונלד טראמפ, וגם הוא פועל מול שעון פוליטי

השאלה המרכזית שעולה בעקבות הסרטון האחרון של סמוטרי היא כיצד אנו מונעים, מקטינים את התופעה של הפצת סרטונים מסוג הסרטון שהופץ.

אם התביעה לא תוכיח מעבר לספק סביר את האישומים, נתניהו צריך להיות מזוכה. גם אם חצי מדינה בטוחה שהוא מושחת. בדיוק כפי שאם תומר-ירושלמי לא תואשם או תזוכה, היא לא צריכה להיענש משום שהחצי האחר בטוח שהיא בוגדת 

אזרחי ישראל יגשו לקלפיות מתוך ציפייה להכרעה משטרית. אולם, הסוגייה המרכזית אינה רק מי ישיג 61 חברי כנסת, אלא היכולת המוסדית לייצר ממשלה מתפקדת ובת-קיימא

בג"ץ מציב גבולות לכוח: סולברג טובע את מבחן "האמצעים פסולים", עמית יוצא להגנת שומרי הסף מפני התירוץ של "משבר אמון" . פסקי הדין שיהדהדו גם במאבקים הבאים

הציבור הישראלי פנה לימין אחרי 7 באוקטובר, והתוצאה היא בין היתר ארבע מפלגות שרצות מימין לליכוד. לאן כל זה הולך? נדע רק ביום שאחרי נתניהו