ראש השב"כ רואה בעצמו אחרון הנפילים, משוכנע שהוא טוב מהפוליטיקאים וצודק מהם. כמו נתניהו, הוא חי בסרט שבו יציל אותנו ממשהו שכבר קרה. הממשלה היא זו שצריכה לפטרו בגין מחדליו. הציבור הוא זה שצריך להפיל את הממשלה על מחדליה

האם זה יהיה הכיסא של הבן, של האח, של הבעל. ומה יעשו איתו, ישימו ליד הכיסא הריק של אליהו הנביא, מבשר הגאולה? אולי במקום הכיסא הריק של הנביא?

במרכזו של ליל הסדר עומדת השאלה, הקושיה, "מה נשתנה". אנחנו מחנכים את עצמנו שלא להסתפק בשאלה "מה קרה" אלא להתמקד בהבנת "מה נשתנה"

אם ישראל נשלטת על-ידי פקידים שעושים מה שהם רוצים – ואיך ייתכן, אגב, שאחרי חמישה עשורים של שלטון ימין אותם פקידים נותרו בתפקידם אם הם כה גרועים? - אפשר להחליפם במומחים אחרים. אבל נתניהו ותומכיו לא מציעים גלריה של מומחים חדשים, אלא מסתפקים בהאשמות נגד מדיניות חתרנית של הפקידים

יש משרות אמון בלשכות, אך בעת כהונתו של "איש האמון" הוא חייב לטעמי להיות עובד מדינה כדת וכדין, אחרת נפתח הפתח למצבים כמו אלה שאנו חווים עתה, המנוגדים מאוד לערכי השירות הציבורי. אל יהי הדבר קל בעינינו. שירות המדינה איננו דיפ-סטייט, כבוד הוא להיות חלק ממנו

דעתה של לירי אלבג, או של כל חטוף אחר, על נתניהו, לא חשובה יותר מדעתו של אזרח אחר. עמדתה איננה הסיפור, אלא המנגנון שהופעל כלפיה. המתקפה הארסית נגדה נועדה להשתיק אותה מלהביע כל ביקורת ולהשיג אפקט מצנן בקרב יתר מבקרי השלטון

לכל אזרח, ובוודאי בידי מי שמופקד בידיו נשק רב עוצמה כמטוס, יש חובה לפעול בהתאם לעקרונות המוסריים הראויים. אזרח הלובש מדים אינו מסתלק ממכלול חובותיו המוסריות. היפוכו של דבר: החייל נושא בצקלונו את מכלול ערכיו המוסריים, האזרחיים והחברתיים